זה מה שהביא את הקליניקה שלי להיות כל כך משגשגת
ולכן הפסקתי לטפל, מהסיבה המוזרה שלא יכולתי
לעמוד בפרץ המטופלים שרוצים להיות אצלי
והצטרכו לחכות לי חודשים רבים ולפעמים שנה. 

הם לא הסכימו ללכת למישהו אחר, ואני לא יכולתי
לשאת שאנשים במצוקה מחכים כי רק אני יכולה לעזור להם.

אבל כמה שניסיתי, לא הבנתי איך ללמד את זה.

כמה שנים לפני שנת הקורונה העולם דובר הספרדית גילה
את התאוריה האדלריאנית ואת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית.

ואז הסתבר שאני מהאנשים המעטים בעולם
שיכולים ללמד את זה בספרדית, 

אז במשך כמה שנים זכיתי לנסוע לסבבים של הרצאות במדינות רבות 

וכשהתחילה הקורונה יכולתי לשדר לעשרים וחמש מדינות, 

ומאות סטודנטים הגיעו ללמוד איתי ואצלי, בספרדית.

ואז קרה משהו מופלא ובלתי צפוי והוא שכשהתחלתי
ללמד בספרדית אותה דיברתי עד גיל חמש עשרה
שבו עליתי לארץ,

נאלצתי לחפש במרתף של המוח שלי מילים,
וכשאותו אוצר מילים נשלף,
כתוצאת לוואי הצלחתי להבין את תהליכי החשיבה שלי
וכיצד ללמד לעשות את מה שאני עושה בעצמי.

עם היכולת החדשה הזו סגרתי את הקליניקה
והתחלתי ללמד. 

הדבר הראשון שבחרתי ללמד הוא עידוד, מילה צנועה
שהיא הפרקטיקה החשובה ביותר לכל מי שמלווה אדם יקר,
זאת  אומרת, לכולם:

הורים, נשות ואנשי טיפול, ייעוץ, אימון, חינוך וניהול.

זו מיומנות מרתקת, אומנות ממש, אותה אני מלמדת
את נשות ואנשי כל מקצועות העזרה בצורה מפורטת
בקורס "להחזיר את האומץ".