ממשיכים לשחק משחק קטן בו אנחנו עסוקים בנימי נפשו של אדם כשכוחות כלכליים ופוליטיים שולטים במידה רבה על מציאות חייו. 

המטפלת משתפת פעולה עם היחס המהוסס, האמביוולנטי או השלילי לכסף,

והנושא הזה הופך לטאבו בחדר הטיפולים, 

בדיוק כפי שהיה במשפחה בילדות. 

מטפלים מתקשים לשים גבולות, כמו לחייב על ביטול פגישה ללא התראה,

או נחשבים לנוקשים וגרידיים אם “מתעקשים” על גבולות הנתינה.

בנוסף, יש נטייה לתמחור חסר, 

למתן הנחות

ולהתנדבות יתר,

ומתוך כך נוצרת חרדה, תסכול, תחושת ניצול

חוסר ביטחון וחוסר יציבות כלכלית,

והקטנה עצמית באופן כללי. 

בחדר טיפולים שבו אי אפשר או לא נעים לדבר על כסף,

לא מדברים על המשאב הכי חזק בחיים של אדם.

לא הכי חשוב, כמו אהבה

לא הכי יקר, כמו זמן

אבל כן הכי חזק, 

כי יש ביכולתו להרחיב או לצמצם את האפשרויות של אדם

לחיות את חייו על פי ערכיו ושאיפותיו.