לפני הרבה הרבה שנים, בממלכה
רחוקה, חי מלך טוב.
למלך היו שלוש בנות.
חייו עברו בנחת ובעשייה למען עמו.
כשהרגיש המלך שסוף חייו קרב, התלבט למי מבנותיו יוריש את כתר המלכות.
הוא כינס אותן והטיל עליהן משימה:
“מי שתיטיב למלא אותה, תזכה להיות היורשת: כל אחת מכן מתבקשת למלא את אחד מחדרי הארמון”.
מופתעות מקלות המשימה יצאה כל אחת לדרכה.
הראשונה- מלאה את החדר בחול, אך ככל שהתאמצה, פינות תקרת החדר נותרו ריקות ככל שהחול הלך ושקע.
השנייה- הביאה קש: מלאה והידקה, הוסיפה והידקה, אך ככל שהתאמצה החדר לא התמלא.
האחות השלישית- הדליקה נר, והאור מילא את כל החדר. היא הוכתרה כמלכה*
ברגע לידתנו מצטרף אלינו מלווה נאמן: האין, החסר. הוא כל מה שלא. מה שלא כפי שאנו רוצים, הוא כל מה שאיבדנו, כל רגעי הבדידות, החובות, האכזבות, כל הריקנות.
יש כאלה שמנסים למלא את החסר על ידי השכלה, סטאטוס, רכוש, ריגושים.
יש כאלה שממלאים אותו בקיטורים, ובלי מישים מגדילים אותו.
יש כאלה שמשתמשים בחומרים אשר משכיחים לרגע את קיומו.
יש כאלה שמתכחשים לגמרי למציאות, ולאין איתה.
אותו חסר, אותו אין, לא נעלם אף פעם. אבל בידינו נמצאת היכולת, להדליק אור. האור שממלא את החלל בלי להעלים אותו. החתונה, ההשלמה בין היש והאין, הקבלה של החיים כפי שהם וההבנה שהיש והאין משלימים ונותנים משמעות זה לזה.
*את הסיפור הזה שמעתי מפיה של ד”ר ליה נאור, טבע-תרפיסטית, שאמאנית ומספרת סיפורים בשנת 2006.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
