אגדה לחנוכה
לפני הרבה הרבה שנים, בממלכה
רחוקה, חי מלך טוב.
למלך היו שלוש בנות.
חייו עברו בנחת ובעשייה למען עמו.
כשהרגיש המלך שסוף חייו קרב, התלבט למי מבנותיו יוריש את כתר המלכות.
הוא כינס אותן והטיל עליהן משימה:
“מי שתיטיב למלא אותה, תזכה להיות היורשת: כל אחת מכן מתבקשת למלא את אחד מחדרי הארמון”.
מופתעות מקלות המשימה יצאה כל אחת לדרכה.
הראשונה- מלאה את החדר בחול, אך ככל שהתאמצה, פינות תקרת החדר נותרו ריקות ככל שהחול הלך ושקע.
השנייה- הביאה קש: מלאה והידקה, הוסיפה והידקה, אך ככל שהתאמצה החדר לא התמלא.
האחות השלישית- הדליקה נר, והאור מילא את כל החדר. היא הוכתרה כמלכה*
ברגע לידתנו מצטרף אלינו מלווה נאמן: האין, החסר. הוא כל מה שלא. מה שלא כפי שאנו רוצים, הוא כל מה שאיבדנו, כל רגעי הבדידות, החובות, האכזבות, כל הריקנות.
יש כאלה שמנסים למלא את החסר על ידי השכלה, סטאטוס, רכוש, ריגושים.
יש כאלה שממלאים אותו בקיטורים, ובלי מישים מגדילים אותו.
יש כאלה שמשתמשים בחומרים אשר משכיחים לרגע את קיומו.
יש כאלה שמתכחשים לגמרי למציאות, ולאין איתה.
אותו חסר, אותו אין, לא נעלם אף פעם. אבל בידינו נמצאת היכולת, להדליק אור. האור שממלא את החלל בלי להעלים אותו. החתונה, ההשלמה בין היש והאין, הקבלה של החיים כפי שהם וההבנה שהיש והאין משלימים ונותנים משמעות זה לזה.
*את הסיפור הזה שמעתי מפיה של ד”ר ליה נאור, טבע-תרפיסטית, שאמאנית ומספרת סיפורים בשנת 2006.
