שישים שניות על פוליטיקה, ואחר כך אדבר על נושא שאני מבינה בו יותר: הפסיכולוגיה האינדיווידואלית.
ההשפעה של אזרחים במדינה דמוקרטית מסתכמת בפתק אחד אחת ל… כל מיני. טוב, זה לא מדויק: שני פתקים. בראשון אנחנו אמורים לבחור במי שאומר שיעשה את מה שאנחנו מאמינים שחשוב לעשות, ובשני אנחנו אמורים לבחור בו או בה שוב רק אם סיפק.ה את הסחורה.
אם נמשיך לבחור את אותה בחירה גם אם אין קשר בין מעשי הנבחרים לערכים ולאינטרסים שלנו, לא צריך להפתיע אותנו שהם ימשיכו לעשות מה שהם רוצים, גם בניגוד לטובת הציבור. דמוקרטיה זה כשלעם יש מנהיגים, ולא כשלמנהיגים יש עם.
אחריות לומדים רק דרך חוויית תוצאות רעות למעשים מוטעים. שוב יש בחירות… על פי אדלר, אנחנו מצוידים בכוח חיים, בכוח היצירתיות ובחופש בחירה. לא מדובר בחופש מוחלט. אנחנו לא יכולים לבחור, למשל, להעלים את הקורונה מהעולם או לבחור כמה שרים ותתי שרים נממן על חשבון הבריאות, החינוך והרווחה.
מדובר בחופש להחליט מה אנחנו עושים מול מציאות נתונה.
מעבר למגבלות האמיתיות שהמציאות מציבה בפנינו, יש גם מגבלות שאנחנו גוזרים על עצמנו ואינן הכרחיות.
המגבלה הראשונה היא הפניית הגב לאלטרנטיבות. מכירים את האנשים האלה שלכל פתרון יש להם בעיה? מי שמצא בתקופה זו רק מגבלות היה מומחה באיתורם גם קודם, בזמנים של טרום קורונה. כדי לראות אלטרנטיבות צריך להאמין שיש כאלה גם כשאנחנו לא רואים אותן ולחפש אותן באופן אקטיבי. אפשר לשאול אחרים מה הם היו עושים. מי שעומד במקום אחר מאיתנו רואה זווית אחרת. לאחר מציאת אלטרנטיבה צריך לנסות אותה, לתת צ’אנס. מה יכול להיות? מקסימום נוכיח שזה לא עבד.
אנשים שרוצים למצות את חופש הבחירה שבידיהם משחקים את המשחק “איך כן”, ולא את המשחק המוכר יותר “אני אסביר לך למה אי אפשר”. כל מי שחושב על המילה “אבל” בכל פעם שאפשרות ניצבת לפניו, בחר לא לשחק את משחק ה”איך כן”. מי שמרגיש שלא באמת מבינים אותו כשמציעים לו רעיון בוחר להתרפק על דלתות סגורות ולהאמין שלא הייתה כל ברירה.
המגבלה השנייה היא ההגליה של האחריות. “בתקופה כזאת” “המצב הכלכלי” הנחמה שהסיבה או האשם למצב מעניקה לנו מונעת מאיתנו להתמקד בחלקים של המציאות שהם תחת השפעתנו. הבחירה חלה רק עלינו.
המגבלה השלישית ליותר חופש בחירה היא שגם האלטרנטיבות אינן מושלמות. לכל בחירה יש מחיר.
ד”ר זיוית אברמסון אמרה שאחת הסיבות שמונעות מאנשים להשתנות היא שהם רגילים למחירים שהם כבר משלמים ולא רגילים למחירים החדשים.
אם יש משהו שלמדנו בתקופה זו היא שהרבה פעמים יש לנו בחירה בין שתי אופציות רעות.
תכל”ס: אנחנו יכולים להגדיל את חופש הבחירה שלנו אם-
המקום אליו נגיע הוא הבסיס לבחירה הבאה. זה קשה? כן!
מה האלטרנטיבה? להיות קורבן של סיבות ונסיבות ולהתנחם שזו לא אשמתנו.
קיץ שמח,
אנאבלה
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
