ב”מקרה”…
בניוזלטר הקודם ששלחתי לקהילה שלי סיפרתי שחיי יצאו מאיזון.
ליתר דיוק כתבתי “חיי כאוטיים להפליא”.
עכשיו, לאחר כמה שבועות והרבה יזע ודמעות (לשמחתי לא היה דם, אבל כמעט), אני יכולה לשתף שזה לא היה “בקטנה” , וחיי לא “יצאו מאיזון” אלא-
קיבלתי החלטות שמחירן היה שיבוש מוחלט של הרווחה האישית שלי, עם תחושה של סכנה ממשית ומיידית, נפשית ופיזית.
הייתי חרדה ועצובה, אבל לא הצלחתי לעצור, מתוך פחד ואסטרטגיה מובילה של שליטה.
הלכתי לי יחפה…
בהרצאתי “מה הלחץ”, אני מסבירה שסטרס, זה בין השאר, המחיר שיש לשלם על מינון יתר של עשייה, שמביאה לסיפוק, ליצרנות ולמשמעות.
כל גרם של שלווה עולה בוויתור על מינון היתר של העשייה, של מה שהופך את הטוב למדהים.
לכן זה כל כך קשה להירגע.
המשאלה היא לעשות הכל – בנחת.
אבל זה לא אפשרי, לפחות לא על כדור הארץ.
בסוף היום, כששאלו אותי אם אני עובדת קשה, תמיד עניתי “לא. אני עובדת הרבה”.
אני מודה ומתוודה שרק תחושה של סכנה הביאה אותי לעצור ולעשות כמה דברים שידעתי שאני צריכה, ודחיתי.
הדבר הראשון – לנשום.
עבור א/נשים אקטיביים כמוני, ההגדרה של מדיטציה או מיינדפולנס היא “עוד משהו שיש לי רגשות אשמה על כך שאני לא עושה” והבנה חזקה שהאימפקט של זה בהחלט נחוץ לי.
חיפשתי פתרון “מערבי”: ביופידבק. עבודה בעזרת טכנולוגיה מתקדמת שמשפיעה תוך זמן קצר על מערכת העצבים הפרה סימפטית.
הדבר השני – בקשת עזרה וקבלת עזרה.
כשהייתי מוכנה, העזרה הגיעה בכמויות, מהצוות המופלא שלי שסובל אותי בחודשים האחרונים, מחברות, ממטפלות (שטיפה אנרגטית, רפואה סינית, מסאג’, פיזיותרפיה…), מגורמים מקצועיים בתחום העסקי וגם, באופן מפתיע ומשמח, מהרבה לקוחות.
הדבר השלישי – לימודים.
הצטרפתי “במקרה” לקורס מרתק של חברתי פרופסור תמרה טילמן “יקום מקביל”.
היא עצמה, הקבוצה והתכנים, ממקריות ועד לחיבור לטבע, הרגיעו אותי ופתחו לי את הלב.
הדבר הרביעי- תיעדוף.
סידרתי את העדיפויות, תרגלתי גבולות, תירגלתי אמירת “לא” ותירגלתי ויתור.
הדבר החמישי – תרבות ואומנות.
חזרה לקולנוע ולמחול (לא להפסיד את הסרט: “הבחירה הרשמית”)
ואחרון – תכנון החופשה הבאה.
קישור למאמר מומלץ מהרווארד על חשיבותן של חופשות:
The Data-Driven Case for Vacation (hbr.org)
אני מקווה ומאחלת שלא תצטרכו להגיע לקצה כדי לשמור על איזון, שלווה ושמחה.
אני מקווה שאם יצאתם/ן מאיזון, תחזרו אליו מהר (לא כמוני).
אשמח לשמוע מה הכי דיבר אלייך.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
