ילדים שמקומם ברצף הילודה במשפחה הוא מספר 2 מאופיינים ברצון לאתגר מוסכמות, ואני לא יוצאת דופן בזה. אם היה לי שם שני, זה היה “שינוי”.
לכן, פוסט זה אינו שיר הלל לנורמות וכללים. גם לא הצהרה של קונפורמיסטיות. זה מסמך שמנסה לעשות סדר ולהבחין בין ליברליזם והפקרות, בין דמוקרטיה לאנרכיה, וברוח התקופה אני מבטיחה: תרוויחו מזה באופן אישי.
נתחיל בסצנה מחיי היום יום. אמאבא עם הילדים בגינה אחר הצהריים. השעה 18.00. זה זמן מושלם להתחיל להתקפל: צריך להספיק להגיע הביתה, לאכול, להתקלח, להתארגן למחר ולשכב לישון עם טקס נעים במיוחד, ולהיפרד בחיבוק אוהב. אבל הילדים באמצע הכיף.
ב- 17.45 יש התראה ראשונה: “חמודים, עוד מעט הולכים הביתה”
ב- 18.00: קדימה, חבר”ה, הולכים
ואז, מתחילה הסגה: עוד מעט, עוד אחד, אחרון חביב, אחרון ודי… בורחים, נמרחים… העצבים של אמאבא מתחילים להימתח, אבל הם כבר מאומנים בגמישות יתר, הם רק נעשים קצת פחות נחמדים, עד לאקורד סיום צורם מאוד, הכולל הזהרות, איומים והטחות ועוד… מגיעים הביתה ב19.00. הילדים לא מזדרזים ועוזרים מתוך הוקרה והערכה על התארכות המשחק בגינה. הם עייפים, מושכים את הזמן, חולמים… ובעיקר לא רואים את דרישות המציאות, ולא מאומנים בהתחשבות ובשיתוף פעולה.
בואו נעשה סדר
בני אדם לא חיים לבד. כדי שנוכל לחיות בהרמוניה ולתפקד ביעילות נחוצות הסכמות, אלה הם כללים שעל כולם להכיר ולקבל. המקור של הכללים האלה הוא ה”סדר החברתי”, הסמכות (אדם שאפשר לסמוך עליו) אמונה על שמירה על הסדר. כל כלל “נכון” נוצר כדי לענות על צרכי המציאות. כפי שהסברתי קודם, החזרה הביתה ב18.00 אינה גחמה שרירותית של ההורים, אלא פשרה הוגנת בין החופש לסדר, בין פנאי ל”עבודה”. ולא רק צרכי המצב והמשפחה רלוונטיים פה. תחושת סיפוק נובעת מהתמודדות, יצרנות והתפתחות שאחריהן מגיע זמן המשחק. את הפנאי, כדי שיהיה באמת מספק, צריך להרוויח.
הורים הם הממונים מטעם החברה על חינוך הילדים לאזרחות, שהיא, כאמור, הבנה וקבלה של הסדר החברתי. אזרחות טובה כוללת גם מימד של איתגור הסדר החברתי. כשמשהו בו נראה לא הוגן או לא נכון, יש לנו זכות אישית וחובה מוסרית לפעול על מנת לשנות את הנורמות, את התרבות ומכאן את החוקים. זאת המשמעות של אקטיביזם. הוא הכרחי בחברה בריאה, נובע מחשיבה ביקורתית ושאיפה לשיפור חברתי ברוח הזמן ולמנוע ציות עיוור וצבירה לא מבוקרת של כוח על ידי סמכויות (שכמובן לא מעוניינות בהתנגדות).
אבל… רוב הפרות הסדר לא נובעות מהתנגדות אידיאולוגית לכללים. אנחנו דווקא בעד הכללים, רק לא רואים את עצמנו מחויבים להם, ובוחרים מתי “בא לנו” לקיים אותם ומתי לא.
בתמונה המצורפת: השלט “שמורת טבע, סכנת טביעה” לא עושה רושם על האם שמתקדמת מעבר לקו המסומן בפארק. היא מתעלמת מהפגיעה בטבע וקובעת שאין סכנה, ולכן מחליטה להתעלם.
מה הילד מבין מזה? “כללים הם המלצה” אני מחליט לפי מה שאני חושב.
מה שהאמא לא מודעת לו הוא, שהילד שעבר איתה יד ביד את השלט הזה, לא יתרשם מ”שלטים” נוספים, גם כאלה שחשובים לה “צריך להתקלח” “לעשות שיעורים” “לכבות את המסך”.
כולם מפסידים:
הילד מפסיד את האימון לשיתוף פעולה, לדחיית סיפוקים, לבחינה מושכלת של החוק שלפניו.
כשהוא מפר חוקים (שחשובים להורים) כועסים עליו. הוא משלם בירידה בשייכות ובפגיעה קשר, אבל בשלב הזה לא עולה על דעתו לוותר על רצונות בשביל יחסים.
ההורה מפסיד מנהיגות, הילדים לא מקשיבים ולא מאמינים. אז אמר… מה הוא יעשה? נוצר מעגל של כניעה וויתור, תסכול וכעס, אשמה ושוב וויתור.
נעשה יותר ויותר קשה להעביר לילדים את רעיון הנחיצות של הסדר החברתי
החברה מפסידה כי כשכל אחד מרגיש שיש לו זכות לעשות ככל שעולה על רוחו, פחות אנשים עושים את מה שנכון לחברה. התרופפות של האכפתיות כלפי אחרים מביאה להתנהגויות לא נעימות כמו להתפרץ, להידחף, לרמות, להתעלם מהוראות.
כשהרבה אנשים עושים את זה, אלה שמתנהגים “בסדר” מרגישים CORRUPTION פראיירים. השיא של הפרת הסדר החברתי הוא השחיתות, באנגלית המשמעות המילולית היא: שבירה ביחד. שבירה של המרקם החברתי, האמון, ההגינות, ההסכמות הנדרשות כדי לחיות בצורה הטובה ביותר.
אם הכללים לא מוצאים חן בעינייך- צריך לפעול כדי לשנות אותם. מרד הוא מוצא אחרון במידה ונכשלו כל הדרכים הלגיטימיות, ועדיין מתקיים אי צדק.
הורים יכולים להקטין התנגדויות על ידי קביעת הכללים בבית ביחד באמצעות שיחה משפחתית, שהיא ישיבת הצוות של הארגון שנקרא משפחה. כשהכללים מופרים, צריכות להיות תוצאות לא נעימות, להן פרופסור דרייקורס קרא “תוצאות הגיוניות”, כי הן קשורות באופן הגיוני למעשים. הנוסחה על פיה הוא עבד היא, שלמעשים שגויים יש תוצאות רעות.
הורים:
תקבעו סדר יום העונה על הצרכים של המציאות ושל כל בני הבית. במידה ואפשרי, לעשות אותו ביחד ובשיתוף פעולה. מנסים, בודקים ומתקנים. לא מוותרים על דרישות מוצדקות, לא כועסים אלא יוצרים תוצאות הגיוניות. תנו דוגמא של אקטיביזם ולא של קידום המסר “אנחנו מעל החוק”.
אם אתם לא בטוחים כיצד לנהוג, שאלו את עצמכם, על פי כלל הזהב, האם הייתם אוהבים אם כולם (אבל כווולללם) יתנהגו בדיוק כמוכם.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
