אף אחד לא אמר לעצמו, בתחילת החיים הבוגרים: כשאהיה גדול, כשתהיה לי משפחה משלי, מה שאני הכי הכי ארצה בעולם זה להרגיש כל הזמן כאילו אני במרוץ אין סופי. אני ארצה להרגיש ברגע שאני מתעורר שאני כבר באיחור, ומאותו רגע לתקתק, להספיק, ולהישפך בלילה למיטה עם הרגשה שיכולתי לעשות יותר. והמילים שהכי ארצה להגיד בבית, לילדים, הם “נו, נו” ויאללה יאללה”. אבל זה מה שקורה בהמון המון בתים. זה מאפיין הרבה מאוד מאיתנו, וזה אומר שזו לא סוגייה פרטית, בעיה של אדם כזה או אחר: זו השתקפות של תקופה.
מדוע אנחנו חיים היום בכזה לחץ?
אנחנו חיים בעידן מאוד מאוד שונה מזה שנולדנו אליו. זוכרים את הסבים שלנו בכזה לחץ? היו לחצים, כמובן, הייתה מלחמה, והיה צריך לפרנס, אבל הסטרס היומיומי שייך לדור הנוכחי. אז מה השתנה? הנחות יסוד שעל פיהן אנחנו חיים.
המעבר מדטרמיניזם ליחסיות >> מעבר מסמכותנות (כלומר מי שיש לו מונופול על ידע, האמת) במעבר מסמכותנות ליחסיות מגביר את השוויונית.
תפיסת תפקיד התודעה. אם פעם חשבנו שהתודעה תפקידה להבין את המציאות, היום ברור לנו ואנו רוצים שהתודעה תיצור את המציאות. גמישות ויצירתיות הן שתי התכונות הקריטיות ביותר כדי להסתדר בעולם המשתנה ללא הרף.
שתי ההנחות האלה הובילו לכמה שינויים קריטיים:
מידת ההשפעה האישית. היום היחיד יכול להשפיע בעיקר בעזרת הפלטפורמות החברתיות. (למשל גרי יורובסקי, השפעה על הפסקת אכילת בשר).
היחלשות המיקום הפיזי. קשר אל-חוטי דיגיטלי עם העולם ללא קשר למיקום.
דבר נוסף שהשתנה הוא אושר כמיקוד מרכזי. הרעיון שאנחנו יכולים להיות מאושרים רוב הזמן ואם לא, אז משהו לא בסדר בנו או בחיים שלנו. ומכאן נוצר בלבול בין רווחה נפשית לבין אושר. בני אדם לא בנויים להיות מאושרים. ממש לא. אנחנו בנויים להיות קוטרים. יש לנו נטייה לראות את הטוב כמובן מאליו, ולחוש אי-שקט מתמיד, כי יש לנו פוטנציאל לצמיחה עצום, והנפש כל הזמן חותרת להרחיב את התודעה שלנו, להרחיב עת המעגלים, הקשרים, העולם הנפשי, הרוחני, החברתי, האינטלקטואלי, אז אנחנו חסרי שקט מפני שככה אנחנו מתפתחים. הרעיון הזה שאנחנו צריכים להיות מאושרים עושה אותנו אומללים.
השינוי התרבותי לגבי מה מעניק לאדם ערך. אם נניח שפעם הצנוע היה בעל הערך, היום החברה מתגמלת פרסום, ועושר ולא משנה באיזה מחיר.
רווחה אישית ונפשית מושגת מ-
התוצאה של כל האופנות האלה היא אי-שקט מתמיד ולחץ להספיק – FOMO sapiens, Fear of Missing Out, הפחד להפסיד.
אז מה הלחץ?
שתי אופציות: ליצור סטרס, או ליצור דיסטרס
לחץ נוצר מהצורך לעשות ולהיות כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות ולהיות כדי שתהיה לנו תחושת שייכות וערך. בעצם למה נוצר הסטרס? כי אי אפשר לעשות הכל- בנחת.
הרווח של הסטרס הוא ההספק. יצרנות, סיפוק, משמעות, הערכה, גאווה וכסף. אבל, אנחנו משלמים ב-רווחה, נחת, באיכות החיים, אנחנו פוגעים בבריאות כי ידוע שסטרס הוא אחד הגורמים המרכזיים להחלשת המערכת החיסונית, כשאנו מספיקים הרבה פחות מתענגים על החוויה, פחות נוכחים, לכן כל המיינדפולנס כל כך פופולרי, כי זה בדיוק מה שאנחנו לא עושים. וכמובן פגיעה במערכות יחסים, כי אנחנו לא נוכחים. איכות החיים מאוד יורדת.
חשוב לראות את הרווח. סטרס הוא המחיר “הקטן” שאנחנו משלמים על משהו אדיר, שקשה לנו לוותר עליו.
כדי שתיהיה נחת צריך לוותר על חלק מהעשייה. אי אפשר לעשות הכול בנחת.
הסטרס עוזר לנו להיות יותר יעילים, יוצר לנו את המצב ההורמונלי הדרוך הזה כדי להספיק כל מה שאנו רוצים תוך פרק זמן קצר.
האופציה השנייה היא מצב של דיסטרס- אני עושה הרבה אבל כל הזמן מרגישה שזה לא מושלם, לא מספיק.
יש מידה של לחץ אידיאלי , האוסטרס, כמו אופוריה. ואנחנו צריכים למצוא את הלחץ האידיאלי הזה. שלא פוגע אבל מדרבן.
אז מה עושים?
מרי קונדו, היא סופרת יפנית שהחזון שלה הוא להביא אושר בעולם באמצעות סדר. אם אסכם את התורה שלה אומר: כדי שהבית יהיה מסודר צריך לזרוק 90% ממה שיש בו היום.
הבעיה היא שכשמוותרים על דברים כדי לקבל רוגע, התחושה היא שאני לא שווה, חיי לא שווים.. שהחיים הם סתם. צריך לוותר על הספק כתנאי לערך.
מה עושים?
עוברים לתיעדוף ומאמצים את חוק פרטו.
לא לשאול “כמה אני יכולה להספיק היום?” אלא “מה הדבר האחד, שאם אעשה אותו, יעשה את ההבדל המשמעותי ביותר”.
לעבור מהרבה ל- רק מה שהכי חשוב. לתעדף.
חוק פרטו הוא חוק 80/20 שטוען ש 20% ההשקעה מביאה ל-80% מהתוצאות. כדי להגיע ל-80 צריך להשקיע 20, כדי להשיג ל- 100%, צריך להשקיע עוד 80% מהזמן והמאמץ. יש מעט דברים שראויים להשקעה כזאת.
שתי שאלות:
מהם ה-20% שגורמים ל-80% מהבעיות שלי?
מהם ה-20% שגורמים ל-80% מהתוצאות החיוביות בחיי? זה יכול להיות חצי שעה של יוגה, או שיחה עם חברה שגורמים ל-80% של אושר, כמו האמרה “זה עשה לי את היום”.
להזמנת ההרצאה “מה הלחץ, טיפים הכרחיים לרצים במרוץ החיים”, לחצו כעת>>
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
