התחלה של ידידות מופלאה
לפני כחצי שנה הזמינה אותי נורית ברוך, ממקימות עמותת “שירז למען הזאטוטים” להעביר הרצאה. עמותת שירז נוסדה להנצחת חייה ופועלה יוצא הדופן של שירז איתן, זיכרונה לברכה, על ידי הוריה, עמוס ורונית איתן.
המטרה של העמותה היא למנוע אלימות ומקרי קיצון בגני ילדים תוך סיוע ביצירת אוירה מיטבית להתפתחות הילדים והענקת ארגז כלים לצוותי החינוך. ההרצאה שנתתי “ילדות בטוחה” הייתה ההתחלה של שותפות מופלאה. המטרה של העמותה היא בנפשי, והצטרפתי אליה כדירקטורית.
תוקפנות כלפי ילדים, איך אפשר?
קשה מאוד להסביר בחירה של אדם לפגוע בחסרי ישע, ועוד יותר באופן מתמשך. האם מדובר בהפרעה נפשית או בחוסר מודעות ויכולת יוצאת דופן להכחשה ולהצדקה עצמית? כשמדובר באנשים לא סבירים כל מה שאפשר לעשות הוא להרחיק מהם את הילדים שלנו.
מדינה שמבינה את החשיבות הקריטית של הגיל הרך הייתה צריכה ליצור בקרה ופיקוח על מי שמבקש/ת לפתוח עסק בטיפול באוכלוסיות פגיעות ובראש ובראשונה בתינוקות ופעוטות. בגלל שזה לא קורה!!! אין תנאי סף ואין פיקוח, על ההורים לבחור בקפידה את המסגרת אליה שולחים את הילדים, להיות ערניים לסימנים של מצוקה אצל הילדים, ולא להתעלם או לדחות נקיטת צעד מידי של הרחקתם ממוקד הפגיעה.
הסימנים המובהקים ביותר לחוויה של מצוקה הם:
חלק מהסימנים האלה הם טבעיים בימים הראשונים של ההסתגלות למסגרת, אך בשום אופן לא צריכים להופיע לאחר כשבועיים. אל תתעלמו מהם או מתחושות הבטן שלכם.
אני מציעה להורים לקחת זמן להסתגלות ולא להעמיד את הילד מול תסכול שהוא גדול מדי.
עד כה דיברתי על מקרים בהם אדם חסר הבנה, חמלה או אהבה כלפי ילדים יכול לפעול כלפיהם בצורה נוראית. אבל רוב מקרי התוקפנות כלפי ילדים לא נעשים על ידי אנשים כאלה, או בצורה שיטתית.
כשאנשים רגילים מתעצבנים
חשוב להבין שפרצופים כועסים, צעקות, שתיקות רועמות, עונשים, תנועות לא עדינות ואמירות מעליבות – לא נעשים על ידי גננות, סייעות והורים נוראיים, אלא יכולים לקרות לכל אחד מאיתנו, אם אנחנו לא מודעים למתח הנצבר בנו, ובהיעדר כלים להתמודדות עם עצבים וכעס מול התנהגות מפריעה או מעצבנת של ילדים, בין אם נעשתה בכוונה על ידם ובין אם לאו.
בשורות הבאות אני אציע דרך למניעה של כל תוקפנות כלפי ילדים, בהנחה שהורים וגננות הם בני אדם שמתעצבנים, מאבדים את סבלנות, מתעייפים, נפגעים ומרגישים חוסר אונים- לעתים.
אני אתמקד בתוקפנות המילולית או הפיזית שמתעוררת אצל אנשים סבירים ונורמליים, אצל כל אחד מאיתנו. אני אסביר מה המקור של התוקפנות, איך למנוע אותה ומה לעשות כשאנחנו על סף “איבוד שליטה”.
תגובה תוקפנית לא נולדת ברגע
רוב התוקפנות המופנית כלפי קטנים על ידי אנשים סבירים היא תוצאה של התנהלות לא נכונה.
כשהמטפלים העיקריים בילד, ובעיקר ההורים, לא יוצרים מסגרת ברורה שעונה על הצרכים של כל המשפחה ושל המציאות, הילדים מסיקים שהעולם פועל באופן הבא: “אני רוצה דברים ואחרים מרצים אותי”. לכן, כשילד עם גישה כזאת לחיים נתקל בסירוב, כשאי אפשר או לא רוצים לספק את צרכיו ורצונותיו ברגע שאלה מתעוררים, הוא מגיב בהתקף זעם, בתוקפנות, בחוצפה. הוא לא הילד המקסים שאנו רגילות לפגוש כשהוא מרוצה ומסופק, אלא נוהג כרודן קטן חסר התחשבות, חסר שליטה עצמית וויסות עצמי.
ואז, אותו הורה שכל כך רצה שלילד יהיה טוב, ולא רק טוב, שיהיה לו כיף, קל ונוח, מתעצבן או נעלב ומגיב בצורה תוקפנית.
עצירת התוקפנות תחילה
קשה מאוד לעצור תגובה תוקפנית כשאנחנו על הקצה. תוקפנות עוצרים הרבה קודם, על ידי סימון גבול ברור. הגבולות שהורים מציבים צריכים לנבוע משני מקורות: ערכים וצרכי המציאות.
צעד ראשון: סימון הגבול
סימון הגבול בזמן (אם עברנו אותו, הנפש שלנו מתחילה לצבור אנרגיה שלילית שנגמרת במעשים שליליים).
הגבולות וההחלטות שלנו צריכות לנבוע מערכים וצרכי המציאות.
דוגמאות: הורים לא ירשו לילד לפגוע בילד אחר בגלל שיש להם ערכים של כבוד לאחר. הורים לא ירשו לו לחצות כביש לבד כדי למנוע סכנה.
צעד שני: יישום הגבול, באדיבות.
את הגבול אנו מתקשרים לילדים בצורה נעימה.
ביחד זה תקיפות אדיבה: התקיפות היא כלפי עצמי, האדיבות כלפי הילד.ה
בפעם הבאה שאתם מתעצבנים או פועלים בחוסר אדיבות, במקום להלקות את עצמכם (אני הכי גרוע/ה בעולם) או להצדיק את עצמכם (עד שלא צועקים, היא לא מפסיקה), תחשבו: מה אני צריכה לשנות בהתנהלות כדי לא להגיע לסיטואציה הזאת.
למשל, אם הילדה צורחת בחנות כי רוצה שאקנה לה משהו שמחוץ לתקציב, הפעולה שאעשה בפעם הבאה היא תיאום ציפיות: היום נלך ל… התקציב הוא… תוכלי להסתובב בחנות ולבחור משהו שמתאים לתקציב”. אם יהיה בכי וויכוחים נגיד באדיבות: ” אני מצטערת, זה מחוץ לתקציב” ונחכה שהבכי והצעקות ידעכו (מבטיחה שזה יקרה). כך אני מאמנת אותה לבחירה מושכלת, במסגרת גבולות הגיוניים, ומאמנת אותה לווסת את הרגשות שלה כשהמציאות היא לא כפי שהיא רוצה.
גן בטוח ונעים הוא כזה שמתנהל כך, בתקיפות אדיבה.
דוגמא של גן לדוגמא
במשך שנים שמעתי על גננת במושב גבעת חיים, מרינה מגן קשת. הייתי חייבת לצפות בעבודתה כדי להבין על מה כל הרעש. מרינה קיבלה את פני בשמחה, במה שהכי מאפיין אותה: רוגע אוהד. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, והיה לי קשה להיפרד מחבורה של ילדים ומטפלות שמעבירים יום בנעימים, בלמידה ובהתפתחות. (גילוי נאות, לא באמת אפרד כי ביתי רשמה את נכדתי לגן שלה).
הסוד של התנהלות כזאת הוא היישום הטבעי של מרינה של התקיפות האדיבה. הגבולות ברורים מאוד, מגולמים בסדר היום בכל דקה, וכל “חריגה” מצד הילדים מקבלת התייחסות ברורה (שמירה על הסדר) אך אדיבה, הן במילים והן בתנועות גוף. כשילד טועה (נשפך לו, שובר, מפספס) מקבל עידוד והדרכה לתיקון. אין דרמות, אין אובדן עשתונות מפני שהכללים ברורים ועונים על הצרכים של כולם.
ככל שנאמן את עצמנו לתקיפות אדיבה, וזה תהליך, כך ניצור עבור הילדים מסגרת מיטיבה, ברורה, בטוחה ונעימה לגדול, ולהפוך להיות אדם יכול ליהנות ממה שיש, לפתח יכולות, לפתח אמפטיה ולהיות חבר טוב לילדים אחרים.
מזמינה אותך לחנות שלי ליהנות ממגוון רחב של הרצאות לצפייה/ האזנה מיידית:
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
