בית חרושת למפלצות…?
“העיקר שתהיה מאושר”.
זאת הייתה הפילוסופיה של “העץ הנדיב”.
והילד, שהיה אחר כך מתבגר, בוגר, וזקן, היה מאושר לרגע קט ואומלל כל שאר הזמן. זה לא סיפור על נדיבות, כפי שהרבה חושבים, זה סיפור טרגי על נדיבות יתר שהופכת את הנותן לקורבן ואת המקבל ל”מפלצת”.
ילד חווה אושר מיידי בכל רגע שממלאים את הצרכים ואת הרצונות שלו, כשעושים למענו מחוות מיוחדות, כשמוותרים לו על משימות ומטרות שהן לא כיפיות. זה מפתה את ההורים לתת יותר ויותר מהחומר הזה שמפיק חיוכים ומחמאות “את האימא הכי טובה בעולם”.
הבעיה עם אושר מידי היא שהוא חולף במהירות. זה כמו זיקוק, מרהיב, מרגש, יפיפה, ורגע לאחר מכן לא נשאר ממנו אלא קצת אפר. אושר מתמשך עשוי מחומרים אחרים: תחושת התגברות, תחושת משמעות, הישג, וגאווה, ומהתקשרות, חב
רות ואהבה. זה דומה יותר למדורה שצריך כל הזמן להוסיף לה גחלים ואם משמרים אותה אפשר להפיק ממנה חום ואנרגיה.
בכל פעם שמונעים מילד התמודדות והתגברות, מוותרים על דרישות מוצדקות כמו התחשבות ותרומה, אנחנו מעבירים מסר הרסני: את.ה יותר חשוב מכל השאר, את.ה במרכז, לרצונותייך וצרכייך יש קדימות על פני אלה של אחרים. הפנמת המסר הזה אינה רק הרסנית לאחרים שפחות נעים להם להיות בחברת אדם כזה, אלא גם לו עצמו.
העץ הנדיב (ולא הנדיב במינון יתר) נותן צל ופירות. לא את הענפים, לא את הגזע שלו. הוא מבקש לכבד אותו, ולהשקות אותו.לעשות משהו שלא כיף קל ונוח גורם לסבל, לתת משהו למישהו אחר מורגש כהקרבה, לא לקבל משהו זה עוול. הרבה סבל, הרבה ייאוש.
מה אתם נותנים במינון יתר לילדים?
מה אתם צריכים ולא מבקשים?
