השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים.
לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש.
אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה?
הרוטווילר בסוף מרפה.
אני לא. לא הצלחתי להירגע.
אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
אמירות כגון “זה תהליך”, “צריך סבלנות” הם בעיניי סידור להצדקה עצמית מופרזת של אנשי מקצוע.
ברור שזה תהליך. אבל… פריצות הדרך בתהליך קורות ברגע: כשתובנה, תשוקה ואומץ נפגשים. אני אחראית להפגיש ביניהם.
מה עשיתי?
ביקשתי מהם רשות לכתוב להם מסר זוגי בקבוצת הווטסאפ שלנו ומסר אישי בנפרד.
מדוע לא פשוט שלחתי להם ווטאספ? כי זה כמו להתפרץ לביתם ללא תיאום. סטינג הוא דבר קריטי בטיפול ליצירת פניות ופתיחות.
ההודעה המשותפת הייתה מחולקת לארבע חלקים. הינה הם, עם הסבר:
חלק ראשון. “מה שגורם לרוב הרגשות השליליים הוא המפגש בין דברים שקורים במציאות לבין האישיות שלנו.
זאת אומרת, זה לא מספיק שיקרה משהו “מעצבן”. צריך גם מישהו שהדבר המעצבן הזה נוגע בעצב רגיש, שפועל כמו כפתור הפעלה לעוד מחשבות ורגשות שליליים.
זו הסיבה שבגללה כשמקשיבים לריב של זוג אחר קשה להבין מה העניין, ממה יש להיפגע?
כשמגיעים לטיפול אחרי מריבה, כל אחד, וזה טבעי, רוצה לקבל הכרה לגרסה ולרגשות שלו, להיות מובן ומוכל, וכמובן, שההתנהגות של השני ש”גרמה” לרגשות השליליים תשתנה, בצירוף התנצלות”.
זה הסבר איך טיפול עובד. טבעי שנרצה לקבל את מה שאנחנו צריכים, ואיתגור: הציפייה לא ריאלית. לא נוכל לשנות אחרים, רק את עצמנו.
חלק שני. אבל…מה שקורה בטיפול הוא שכל אחד מפתח מודעות ל”כפתורים” שלו, שמקפיצים אותו. בטיפול מבינים שזה לא מספיק שמישהו עשה (או לא עשה) משהו לא בסדר, אלא צריך גם אותי שלא יכול להכיל / לסבול / או לקבל את זה.
פיתוח מודעות, והזמנה לקבלת אחריות על החלק שלנו בסיפור.
3. אתמול הרגשתי שלא הצלחתי לשקף לכל אחד מכם את ה”כפתור” שלו. הייתם מוצפים ברגשות ובצרכים. רציתי לחבק את שניכם. הרגשתי אתכם כל כך מרוקנים שלא יכולתם להירגע, ולתת לשני משהו. זה קורה, אתם מאותגרים ברמות אחרות. כשתנשמו ותנוחו קצת תוכלו לחזור לשחק באותו צד של המגרש.
הכנת הקרקע למסר האישי, עם עידוד.
4. עכשיו, ברשותכם, אני שולחת לכל אחד מכם מה לדעתי היה הכפתור. תהרהרו בדברים, תעשו תצפית עצמית, תראו אם זה עוזר. תכתבו לי אם ומה עזר. לילה טוב.
יצירת ציפייה למסר אישי רלוונטי, להרגיש נראה/ית ומובן/ת.
ואז כתבתי מסר לכל אחד שמטעמי פרטיות לא אשחזר כאן. התכתבות קצרה העידה שהייתה תנועה. מבחינתי אותה פגישה נגמרה רק אז.
נ. ב: זו דוגמא של מסר טיפולי שהסברתי בניוזלטר הקודם, הינה תזכורת:
מסר טיפולי, טכניקה המוכרת גם בשם קונפרונטציה אמפטית, הוא אירוע דרמטי בטיפול. זו אמירה מאתגרת, שנאמרת בצורה אמפטית, תומכת ומעצימה שמסבירה מה באישיות או בהתנהלות של המטופל/ת מאפשר או גורם למצב הלא רצוי בחייו/ה ומה כדאי לשנות.
זו המיומנויות המרכזית שאני מדגימה במאסטרקלאס, בו פעם בשבוע המשתתפים צופים בי עושה תהליך של התערבות טיפולית חד פעמית עם מתנדבים.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
