טיפול לא זוגי
טיפול פרטני בסוגיות זוגיות הוא טיפול זוגי במעמד צד אחד.
לפני כמה חודשים פנתה אליי ד”ר זיוית אברמסון וביקשה ממני ללמד במסגרת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר קורס קצר בשם מוזר: “סוגיות זוגיות בטיפול פרטני”.
זוגיות היא אתגר עצום, ולכן זה לא מפתיע שסוגיות שקשורות לזוגיות מעסיקות מאוד מטופלים ומטופלות ומועלות בשיחות הטיפוליות.
זיוית הבחינה שמטפלות ומטפלים שבאים אליה להדרכה מקצועית לא רק שלא מועילים בסוגיות אלא עושים נזק לזוגיות של המטופל.
איך זה יכול להיות? זה קל מאוד. למטפלת יש הכרות מעמיקה וממושכת עם המטופלת. יש קשר טיפולי שיש בו הערכה, אמפטיה ותמיכה. כשמועלות בטיפול טענות כלפי בן או בת הזוג שבבית, לא פעם מטפלים נופלים למלכודת של ראיית הסובייקטיבי כאובייקטיבי.
כשזה קורה, המסקנה היא שהמטופלת צודקת/מסכנה/בודדה וכד’, וכל מה שצריך לעשות זה להעצים אותה, עד לנקודה שאפשר לומר את המשפט שיוחס לוורדה רזיאל ז’קונט “תזרקי אותו”.
קולגה שלי סיפרה לי שכשהיא עצמה הייתה בטיפול אצל אריק בלומנטל (מטפל אדלריאני בכיר) והייתה מתלוננת על בעלה, הוא היה מגיב במבט תומך ואמפטי… ואז היה מבקש בעדינות: ספרי לי מה קרה בדיוק לפני שהוא הגיב כך”.
לאט לאט היא הבינה את הטריגר להתנהגותו הלא מתחשבת.
טיפול פרטני בסוגיות זוגיות הוא טיפול זוגי במעמד צד אחד.
המטפלת צריכה “להחזיק” גם את הסובייקטיביות (הכאב, הצרכים, הרגשות, הרצונות) של הצד השני.
רצוי ביותר להזמין את בן או בת הזוג, להכיר אותם ולהציע טיפול זוגי. אבל אם זה לא מתאפשר, יש לטפל בפרט עם שמירה על הזוגיות כפי שאנו שומרות גם על הילדים כשמועלות סוגיות הוריות.
טיפול כזה נקרא טיפול מערכתי, וטיפולים שאינם מערכתיים מביאים לא פעם את המטופל או המטופלת להתגרש או לנהוג בחוסר התחשבות בצד השני תוך מיקוד מוגזם בעצמם.
כמובן שגישה זו אינה גורסת שאדם אחד אחראי או אשם להתנהגות של אחר, אלא שהוא מקבל על עצמו מאה אחוז אחריות על החצי שלו.
(במקרים בהם קיימת אלימות, כמובן שיש להפנות את הקורבן למומחיות בנושא).
אם יש לכם סוגיות זוגיות עדיף: טיפול זוגי.
אם אתם בטיפול פרטני, שאלו מה גישת הטיפול וודאו שאין אג’נדה אינדיווידואליסטית שמעודדת אדם להקצנה של עמדות לא סבירות או לפרידה.
בדוגמא מהחיים, סיפור שקרה לי ולעומר אישי קצת אחרי תקופת הסגרים בשל הקורונה:
איזו התרגשות! הולכים לסרט אחרי שנה וחצי. תחושה נהדרת שקיבלנו את חיינו בחזרה. הסרט מוקרן בקניון אושילנד שליד ביתנו, מתחיל ב-19:15, קבענו עם חברנו היקרים צביה ובן ב-19:00 בכניסה לקולנוע.
אנחנו גרים כ 5 דקות נסיעה משם, כך שהזמן המושלם לצאת לדרך הוא 18.45, מה שמכסה את האפשרויות הבאות: פקק בפנייה שמאלה בצומת, מציאת חניה, ומציאת הקולנוע, כי המבנה בנוי כחידה.
ואז, ב-18.45 אני ליד הדלת ואישי… במקלחת!, וכשאני “מופתעת קלות”, לא מאמינה שעוד פעם הוא עושה לי את זה, כועסת ועומדת להתחיל להטיף הוא אומר:
“מה הבעיה? מגיעים בתוך חמש דקות”.
זה חישוב גברי, שלא כולל את כל מה שעלול להשתבש, שזה חלק מחשיבה נשית שמטרימה כל תרחיש אמיתי או דמיוני.
לא היה פקק בפנייה שמאלה לאושילנד, הייתה חניה בשפע (הקורונה חיסלה את רוב העסקים במתחם), הגענו ב-18:59. הוא מחייך (“אמרתי לך שזה חמש דקות”), אני לא מאמינה שעוד פעם הצליח לו.
היה מרגש לשבת באולם הקולנוע, הסרט- “ארץ נוודים”, היה נפלא.
בית הקפה נחמד, החברה משובחת. ערב מושלם. כמעט.
איך הוא סובל אותי?
זוגיות זו עבודה קשה, וגם הסנדלרית עובדת קשה.
