אימא שכולה אהבה

את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.

נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.

מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.

***

נועם, ביתה הבכורה של אדווה, הייתה תצפיתנית.

זו הייתה משמרתה הראשונה.

התפללתי איתה ולמענה, “שתשוב, שתשוב”,

אבל זה לא קרה.

 

בהתכתבות עם אדווה ימים ספורים לאחר האסון, קרה משהו מוזר.

ההתכתבות עודדה אותי

כי בזכותה הבנתי שאין רוע בעולם שיכול לשבור את הרוח האנושית, הענקית והמיטיבה של לאישה הזאת.

אדווה משתפת בפייסבוק כמעט בכל יום מה שעובר עליה,

וכך מאפשרת לנו להיות חלק, להבין מעט, ללמוד, ולהתחזק

תמיד היא מסיימת בתפילה למען החטופים, בהודיה לעוזרים, ובחיבוק לאבלים.

כמטפלת, אני רואה התהוות של מידע חיוני במצב של אי וודאות ואובדן, במציאות הקשה ביותר.

אדווה משתפת בכנות וברגישות, ובלי טיפה התייפייפות את הרגעים,

את המאמץ לנשום, לזכור, לקבל, לשמר…

אני לומדת ממנה איך זה אפשרי להיות מחוברת, כואבת וצומחת.

למדתי ממנה ענווה, לדעת שהיא עוברת משהו שאני לא יכולה לשער או להבין באמת, ויחד עם זאת בלי להרגיש שהנוכחות שלי מיותרת.

אני חושבת שאדווה כותבת את הספר שהיה עוזר לה לחיות את התקופה הזאת,

ספר שמספר על אימא שכולה אהבה.

מצרפת דוגמית מהחוכמה והרגישות של אדווה אברמוביץ’.

טיפים למנחמים

האוהבים אותנו, מקרוב ומרחוק יוצאים מגדרם עבורינו.

אין להם מילים. כי אין.

הם לא יודעים איך להקל עלינו. ובצדק. הם לא אמורים לדעת. ואתפלל שלעולם לא יידעו.

הם מנסים בכל הדרכים;

לשלוח תמציות להרגעה, אינסוף חלות, עוגות ופחמימה ריקה, אוכל, אוכל, אוכל מלא אהבה, הצעות לסדנאות, אנרגיות, עצות למה לעשות, ספרים, שירים, תקשורים וכבר לא זוכרת מה.

למה? ככה.

כי הם יוצאים מגדרם בכאב הזה ורוצים רק לעזור. לתת עצה ולראות אצלינו תנועה.

ולנו. כלום לא עוזר.

בוקר טוב הוא רק בוקר

יום טוב הוא יום

נהנית? לא

איך את ואיך אתם? אין לנו תשובה. או מקסימום אני עונה, בתהומות השכול.

מה תרצי לאכול? מה מתחשק לך? אני לא רוצה, לא מתחשק לי. אין לי רצונות ואין לי חשקים. תחליטו עבורי.

יש לך בחירה, את יכולה. את חייבת בשביל הילדים. אין. בחירה היא מילה שחוקה ולא קשורה. הכאב כל הזמן שם.

תיהיי חזקה ותחזיקי מעמד. אני רק חלשה. זה המצב.

תחזרי לעבודה, תיהיי בעשיה. אני אעשה זאת. אז מה? מאחורי מסך הפנים את רוח רפאים מנופצת לרסיסים.

בעיקר כולם, ובצדק, רוצים לראות אצלינו תנועה. המראה האבל הזה קשה לצפייה מהצד.

בשלב הזה הכל כך טרי, אין שיטה. אין מתכון. ואין דרך אחת. את רואה סביבך הרבה סגנונות שאת לא מבינה בהם דבר.

בינתיים, הדבר היחיד שיש לי לומר; שבו לידינו. מספיק חיבוק. שלחו הודעה אוהבת. תביאו סלט. פחות פחמימה ריקה וספרו לנו סיפורים על ביתנו.

אנחנו לא מחפשים איך להדליק את האור. לפחות לא כרגע. אנחנו רוצים להיות איתה

סבלנות עם התנועה. זה לוקח זמן. ואולי לא. בכל מקרה אין מה להאיץ. מה שיקרה יקרה. בדרכו.

שולחת תודה עמוקה לכל אוהבנו שיוצאים מגדרם בשבילנו.

מחר, נעלה לקברה. 30 יום מאז הקבורה.

https://www.facebook.com/avr.adva