החיסון (הנפשי) כבר כאן
מה הקשר בין אושר (או היעדרו) למערכת החיסונית? כיצד נחזק אותה בנו ובילדינו?
באחד הסרטים של וודי אלן, אם אני לא טועה “חנה ואחיותיה”, הוא משחק כרגיל דמות נוירוטית והיפוכונדרית. הוא פונה לרופא בעקבות אי נוחות באוזן והרופא אומר לו שכנראה זה חמור מאוד. הוא בהלם. היפוכונדרים לא באמת חושבים שהם חולים, ואם זה קורה הם מאוד מופתעים ומאוכזבים. הוא חוזר למשרד שפוף ואומר למזכירה שלו, “רק הבוקר הייתי מאושר”, היא עונה לו “לא היית מאושר הבוקר, היית אומלל”, “לא”, הוא אומר, “הייתי מאושר, אבל לא ידעתי את זה”.
הקורונה כפתה על כולנו, מבוגרים וילדים, מציאות בלתי רצויה. היא לקחה מאיתנו דברים שראינו כזכות בסיסית, כמו תנועה, מפגש, חיבוק… וזרקה מאות אלפים ממעגל העבודה והלימודים.
אם לפני הקורונה הרגשתם שהחיים שלכם “לא משהו”, יכול להיות שראיתם את כל הדברים האלה כמובנים מאליהם.
זה לא שמשהו לא בסדר בכם, כך אנחנו בנויים.
בעשרים שנה האחרונות תפסה תאוצה הפסיכולוגיה החיובית, שמקדמת לנו את הרעיון שהאושר הוא אפשרי ומלמדת אותנו כיצד להשיג אותו.
אני חושבת שזו הבטחה כוזבת ומסוכנת, שגורמת לנו להרגיש שאם אנחנו לא מאושרים משהו בנו או בחיים שלנו לא בסדר, ושאנחנו מפספסים את טעם החיים. זה מוביל להצגה שטוחה וחד ממדית שלנו ברשתות החברתיות, כי הצגה של חיינו כפי שהם באמת נחשבת ככישלון להשיג משהו שהוא כביכול כל כך פשוט (שלמות ואושר).
להציב את השאיפה לאושר כמטרה מרכזית בחיים זו טעות גדולה, מפני שקשה למצוא אושר כשמחפשים אותו.
חיים טובים תלויים בשלושה דברים: חיוביות, אהבה ואקטיביות. אושר הוא תוצר לוואי של עשייה משמעותית, שנובעת מאהבה וגישה חיובית.
אנחנו לא בנויים להיות מאושרים, מפני שאנחנו צריכים להיות ערניים לאיומים, לכל מה שעלול לסכן אותנו או להשתבש. היום האיומים הם לא נחשים ואריות אלא: ביקורת, דחיה, אי קיום הרצונות שלנו…
כמו בימי קדם, עדיף לטעות לחומרה, לחשוב שחבל זה נחש ולא שנחש זה חבל, לכן אנחנו באופן טבעי נוטים לזהירות ו(למחר אולי) לשליליות.
הסיבה השנייה שבגללה אנחנו לא בנויים להיות מאשרים, היא שיש לנו נטייה לראות את מה שיש לנו כמובן מאליו, ולכן אנחנו שוכחים להיות מאושרים מזה שיש לנו, למשל, קורת גג, מים זורמים, מערכת ביוב, מערכת אינטרנט.
אני יכולה להבטיח לכם, לצערי, שזמן קצר לאחר שבתי הקולנוע יפתחו, אנחנו נצליח להתבאס מזה שהפופקורן אינו מספיק פריך.
מערכת החיסון שלנו הוא המפגש המוחשי ביותר בין הגוף והנפש, חיסון נפשי מגביר את החוסן הגופני. מחלה לא תלויה רק בהימצאות או היעדר וירוסים וחיידקים, אלא גם בחוזק שלנו להתמודד איתם. כך גם לגבי וירוסים וחיידקים נפשיים כמו ביקורת, דחייה ובוז.
מה מחזק את מערכת החיסונית (הנפשית)?
קבלה של המציאות: הבנה שהמציאות הזאת היא לא תקופה חולפת, אנחנו לא בגל, זה הים שהגיע, והוא כאן כדי להישאר. לעבור מאסטרטגיות של “לחכות עד שזה יעבור” או “לתת את הכל” לאסטרטגיה של גישה חיובית ואקטיבית עם שמירת האנרגיות.
להוסיף מטענים: כל מה שמרים את תחושת הרווחה שלנו ומרומם את הנפש (למידה, כתיבה, מפגש חברתי, ליהנות מהטבע, צילום, לצייר, יוגה…).
להוריד מרוקנים: כמו חדשות, שיש להן אפקט נוסיבו, ההיפך מפלציבו, זה מגביר את הנטייה לחרדה ופסימיות.
להוקיר תודה, גם לעצמנו.
לתת משהו למישהו.
לנשום.
קחו כל יום כמה “ויטמינים”, תשאלו את עצמכן כל יום: מה הדבר האחד שאם אעשה אותו ארגיש שהיה יום שווה?
חיסון נפשי לילדים
מה שהכי מוריד את החוסן של ילדים זה ביקורת ופסיביות. שני אלה קשורים, כי כשהם יותר פסיביים אנחנו יותר מבקרים אותם.
שינה זה הבסיס לסדר היום, ובריאות נפשית ואיזון. תתארגנו כך שישנו מספיק שעות ויקומו בבוקר
טבע מותר להיות כמשפחה בחוץ, חפשו פינת חמד קרובה לבית ותצאו אליה בלי ניידים.
מוזיקה תוסיפו מוזיקה שכולם אוהבים.
הומור: חפשו סיבות לצחוק ולהצחיק.
לראות ביחד טלוויזיה: תכירו להם תכנים מעניינים ומעשירים שהם גם מרגשים.
תקריאו להם ספרים: גם בגיל שהם קוראים לבד, תקריאו להם פרק ראשון של ספר מרתק, לעתים זה תופס אותם. אחר כך הם יכולים להקריא לכם בזמן שאתם מבשלים או נוהגים.
נוכחות: תהיו איתם בלי ניידים.
עידוד, עידוד, עידוד: לראות את החיובי ולהגיד את זה. לא שבחים “נהדר” לא הגזמות “את תותחית”, עידוד “התגברת, התאמצת, עזרת, התמודדת, אתה לומד, את משתפרת…”.
לבקש עזרה ולהוקיר על כל תרומה גם אם הם לא נענים אל תפסיקו לבקש, זה יגיע.
לשתף אותם ולהתייעץ איתם זו עוד דרך ליצור מעורבות ותרומה.
וכמובן, מגע חיבוקים ונשיקות המותאמים לגיל.
