להציל את הסנדוויץ’

לכל מיקום בסדר הלידה יש יתרונות וחסרונות. כדאי לשים לב לכולם, אבל יותר מכל – לסנדוויץ’.

נתחיל בתרגיל קטן. חשבו על עצמכם ועל האחים שלכם בילדות. תבחרו את האח או האחות שהיו הכי שונים מכם. במה הם היו שונים? עכשיו תחשבו: איזה ילד או ילדה הייתי. האם יהיה נכון לומר שהאח או האחות השונים יותר הם אלה הצמודים אליכם בגיל? האם התכונות שהזכרתם הן הפכים? בדרך כלל הילדים השונים ביותר במשפחה הם הבכור והשני.

לסדר הלידה יש השפעה משמעותית מאוד על התפתחות האישיות של הילד. זו הסתברות, ולכן אם בזמן קריאת שורות אלה תחשבו “אני לא כזה” או “אחותי לא כזאת” קרוב לוודאי שאתם צודקים, אבל אם תסתכלו סביב תוכלו גם להבחין שזה כך ברוב המקרים.

בגיל מוקדם מאוד ילדים משווים את עצמם לאחים שלהם והם מגדירים ומחליטים, מה הם יכולים להיות, במה הם טובים וממה עדיף להתרחק.

הבכור מגיע לעולם, ואליו נישאים כל העיניים והלבבות. בכור שהוא בריא בגופו ובנפשו, בדרך כלל יבחר למלא את ציפיות הוריו. לכן, לפי בחירות הבכור נוכל לראות מה חשוב להורים. בכורים הם בדרך כלל אחראיים, רציניים, ממושמעים. רוב הרופאים והטייסים הם ילדים בכורים. בכורים מסתדרים טוב עם סמכות, מפני שחוו את הסמכות כתומכת ומקדמת אותם. אם בכור מתגלה כבעייתי, לרוב נמצא מידה כזאת או אחרת של תפקוד לקוי במשפחה או משהו לא סביר בהורים. במשפחות מתפקדות ובריאות (יחסית) – הילד אמצעי מתמודד עם הקושי הכי גדול. בהמשך נלמד מדוע.

הילד השני מגיע לעולם, מתבונן – ובוחר את מה שהראשון השאיר לו. אם הבכור תלמיד טוב ואחראי, סביר להניח שהשני יבחר להיות שובב וחברותי. לאחים שניים יש חוש צדק מפותח, הם פחות נהנים מהסמכות ומוכנים להתנגש איתה, לכן הם פחות קונפורמיים ומהפכניים. אם הבכור ויתר על הבכורה, השני יכול לקחת אותה. אחים או אחיות נוספים הם שחקנים נוספים שמשתתפים ב”שוק התכונות”. אמצעיים נוטים להשקיע  ולהתאמץ, משום שעליהם להשיג מתחרה שיצא לפניהם למרוץ… סיסמתם היא סיסמת חברת ההשכרה אוויס: “אנחנו משתדלים יותר”. לעתים, אם הבכור או הבכורה מוצלחים במיוחד, הוא עלול להתייאש ולוותר, או להפוך לכישלון מפואר.

היות ואנו חיים בחברה מאוד תחרותית, רוב האחים בוחרים לא להתחרות באותם תחומים. זאת אומרת, שההשפעה העיקרית של האחים על עיצוב האישיות של הילד היא תיחום תפקידים, ההופכים לסגנון חיים (אישיות) וזה חבל, כי ילדים זקוקים להתאמן בהרבה תפקידים: להיות נועז, להיות זהיר…

הפיכתו של הילד השני לאמצעי,  לסנדוויץ’, יוצרת עבורו אתגר גדול. הבכור או הבכורה מגשימים את ציפיות ההורים. הצעיר או צעירה הם חמודים נורא. מה נשאר לו? איך ימצא מקום?. הדבר מחריף אם הבכור והשני הם מאותו המין. במידה והאמצעי ממין שונה מהאחרים, יכול להיות שזה יתן לו מקום מיוחד במשפחה.

מה מאפיין ילדים אמצעיים? הזכרתי שילדים שניים מאופיינים הרבה פעמים במרדנות, מאתגרים גבולות ויש להם חוש מפותח מאוד לצדק. באמצעי, חוש הצדק מתבטא פחות בדרישה להוגנות (הכל צריך להיות פייר) והופכת לקורבנות (זה לא פייר!).

כשאמצעי לא מוצא את השייכות והערך שלו בצורה חיובית ומועילה, הוא עלול להפוך לילד “עם בעיות רגשיות”. הוא יכול לגלות, לפעמים במקרה, שאם הוא עצוב, מסכן, חולה או חרד, הוא מוצא מקום מיוחד במשפחה. הורים מודאגים מתחילים להשקיע תשומת לב מיוחדת בילד, שמגלה שדרך זו משתלמת, הוא מתחיל להיות תמיד במצב רוח רע, מתלונן על הפליה וקיפוח, שלא אוהבים אותו, שלא רואים אותו, שהוא לא טוב מספיק. הורים אוהבים ומודאגים מנסים להוכיח לו שהוא טועה, שהם אוהבים אותו, שהם מעניקים יחס שווה לכולם. ככל שהם מתאמצים יותר, כך משוכנע הסנדוויץ’ שהוא צודק (אחרת לא היו מתאמצים כל כך להוכיח אחרת) ומגביר את הסגנון הזה. אם ההורים שולחים ילד זה לטיפול זה בדרך כלל מחמיר את המצב, כי בטיפול הילד מקבל את היחס המדויק שהוא מייחל לו: תשומת לב ממוקדת, בלעדית, מכילה ואמפטית ובלי שום דרישה לשיתוף פעולה.

מה עושים?

כדי לעזור לילד לעזוב אסטרטגיה לשייכות צריך לגרום שאסטרטגיה זו לא תשתלם. זאת אומרת, להפסיק להתרשם, ובמקום להתאמץ שירגיש טוב בכל מחיר, להתחיל להביע צער על הרגשתו הרעה. למשל, אם היא אומרת “אתם אוהבים את אחי יותר”, במקום לענות “מה פתאום! אנחנו אוהבים את כולכם במידה שווה” תענו “צר לי שאת מרגישה כך”.

תשתמשו במילים “חבל”, “זה בטח קשה”, “זה לא נעים”, “עצוב לי ש”. במקום לנסות לפצות נהגו בהגינות בסיסית. ילדים עוזבים אסטרטגיות שלא עובדות. אם מדובר במתבגרים, יהיה להם קשה לוותר על הסגנון הקורבני שהפך חלק ממי שהם, אך לנוכח עמדה עקבית של אמון ביכולת שלהם ועידוד, זה יכול להתמתן.

כמובן, צריך לוודא שלכולם יהיה מקום וערך, לא להתעלף מהבכורה (שהיא נהדרת) או מהקטן (שהוא מקסים), אלא להתייחס לכולם בצורה דומה. אפשר להגביר את תחושת השייכות של כולם על ידי שיתוף, התייעצות, בקשת עזרה ועידוד.

כדאי לבדוק אם יש לנו ציפיות גבוהות מדי או ספציפיות מדי מהילדים. כשזה כך, מי שלא חושב שיצליח לממש אותן מתייאש לגמרי. כדי לקבל ילד מוצלח במיוחד אנו עלולים להקריב ילד אחר. המחיר גבוה מדי. להגדיל את דרכי הפעולה של כל הילדים: לאפשר לטוב להיות גם שובב, לאפשר לשובב להיות אחראי. האדם המאוזן, הוא כזה שיש לו הרבה חופש בחירה. איך בא לידי ביטוי החופש? ביכולת להגיב למציאות על פי דרישות המצב.

עלינו להתחיל לאפשר שוויון הזדמנויות, לפנות לכולם בבקשת עזרה, לאפשר לכולם את כל התכונות, לא להגיד למשל “ממך לא ציפיתי ש…”. נבקש שוב ושוב גם מהילד האיטי לעזור – מתוך אימון תתפתח היכולת. נראה לו שתרומה שלו חשובה, שהוא נחוץ, שלא מוותרים עליו, וגם לא מוותרים לו.

דרייקורס מציע “לשים את הילדים באותה סירה”. במקום לומר “איזה ילד טוב אתה שערכת שולחן”, נאמר, “איזה כיף שהשולחן ערוך”. הוא קצת ייעלב: “אני ערכתי אימא, לא הוא” נענה “לא חשוב מי, כיף שערוך”.

לא להשוות בין אחים, זה מגביר את היריבות. השוואה, בין אם היא שלילית (“אחיך לא משאיר בלגן בחדר”),  ובין אם היא חיובית “אתה תמיד אוסף, לא כמו אחיך”. במקום להשוות תארו מה אתם רואים, מה אתם מרגישים, ומה יש לעשות: “אני רואה מגבת על הרצפה, זה מרגיז אותי, המגבת צריכה להיות בסל הכביסה”.

אם אתם לא רואים שיפור לאחר חודשיים, אני ממליצה לפנות להדרכת הורים או לטיפול משפחתי. טיפול פרטני לילדים, במיוחד לאמצעיים, עלול לקבע את האסטרטגיה הקורבנית לשייכות.

אפשר במקום זה לפנות לטיפול משפחתי, ולהתחיל את הטיפול בהעלאת בעיות שיש לנו עם כל הילדים, על מנת שהסנדוויץ’ לא ירגיש שהוא הבעייתי במשפחה. להיות בעייתי זה תפקיד, צורה של שייכות, ועלינו להושיט יד ולנסות להוציא אותו מהגבולות של התפיסה שלו לגבי עצמו ולגבי החיים. לגישה הזו קוראים גישה מערכתית, הבעיה שלו היא בעיה של המערכת.