להגשים חלום – זה נשמע מאוד מרגש, אבל גם רחוק.
כשהפער בין המציאות לחלום הוא גדול מאוד, במקום להתמלא באנרגיה לצאת לדרך אנחנו נוטים להישאר במקום או אף לסגת.
כיצד מגשימים חלום?
קודם כל יוצרים תמונה עתידית מיטבית, כדי להבין מהו החלום, מה המהות שלו. מה אנחנו רוצים להיות ולחוות כשנשיג אותו.
כל מטרה גדולה בנויה מצעדים קטנים שצריך להגדיר.
לצעוד כל פעם צעד אחד בצורה עקבית, בלי למהר ובלי לעצור.
אם אתם לא יודעים מה יהיה הצעד הראשון, תנסו לדמיין את עצמכם בעתיד כשהחלום הוגשם, ולשאול את האני העתידי שלכם:
“מה הצעד הראשון שעשית שהוביל אותך לשם”?
לקבל ולהוקיר את עצמנו היום, כך נבנית תחושת הערך והאמונה בעצמנו. ללא תחושת ערך לא נמצא את האומץ הדרוש להגשמת חלומותינו, קטנים או גדולים.
אמירות פנימיות בסגנון “אני אוהב / אעריך את עצמי רק כאשר אגיע להגשמת אותו חלום…”, מקבעות את המצב הנוכחי, כי לא נרצה לקחת סיכון להיכשל.
לחתור קדימה! פחות להביט לצדדים או אחורה, פחות להשוות לאחרים, ובעיקר פחות לבקר את עצמינו.
להתאמן בעשייה. אנחנו חיים בעידן של הרבה מאוד שלטים. בלחיצת כפתור ומבלי לצאת מהחדר הדברים נעשים. עשייה זה שרירי שצריך לחזק.
לצד החתירה קדימה נדרשת גם היכולת למתן את האמביציות! כן כן, שמעתם נכון. כדי להעז לעשות, כדי להפסיק להימנע, נדרש לחתור למטרות בנות השגה.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
