למה חשוב לקום בבוקר
יום טיפוסי מתחלק לשלושה חלקים: תעסוקה, פנאי ושינה. איזון בין החלקים השונים הוא סימן ניכר של רווחה נפשית. החלק היצרני של היום מתחיל עבור רובנו בבוקר. לאחר שעות עשייה רבות שכוללות עבודה או לימודים והרבה סידורים, מגיע זמן שחשוב להקדיש לפעילויות מהנות, מרעננות ומעשירות. לאנשים הישגיים ואקטיביים האתגר הוא להפסיק לעבוד. אנשים שמפיקים סיפוק מיצרנות מוצאים לעצמם עוד ועוד דברים מועילים לעשות ו”לא נשאר להם זמן” לפעילויות פנאי או למנוחה (שכן פנאי לא חייב להיות פעילות, זה יכול להיות הוויה being). זו התמכרות לעבודה שהיא ההתמכרות לתחושת ההישג, ההספק, המשמעות, ההערכה ולעתים גם הכסף שעשייה רבה מעניקה להם. גם כשהם צופים בטלוויזיה לפחות יקפלו כביסה.
לעומת זאת, אנשים פסיביים נוטים לדחות את העבודה ואת הסידורים, וגולשים לענייני פנאי או מנוחה בזמן שהיו צריכים לתפקד במרץ ובאומץ על מנת להשיג מטרות ולפתור בעיות. הפנאי הזה לרוב לא מנוצל בצורה שקולה, ומתמלא בסרטונים או משחקים שטותיים שמעבירים את הזמן אך אינם תורמים דבר להתפתחות או לתחושת הערך והמשמעות שלנו. מכל האסטרטגיות להימנעות, דחיינות היא ההתנהגות המובהקת ביותר של מי שרוצים להימנע מעימות עם הפער בין מי שהם למי שהם חושבים שצריכים להיות.
לחלק גדול מאיתנו התפנה עכשיו הרבה זמן. מי שבוחר ביקיצה טבעית: ילדים, מתבגרים, ומי שאין לו ילדים קטנים, עושה משהו שהשלכותיו יכולות להיות הרסניות בטווח הארוך. כשקמים בצהריים, מתבטל הזמן היצרני, זמן העבודה. אם אנחנו ערים רק אחר הצהריים ובלילה, כל זמן הערות שלנו הופך לזמן שיש בו רשות לעסוק בפנאי. הרי אף אחד לא מצפה מאיתנו לתפקד בלילה. אנחנו עוסקים בפנאי שלא הרווחנו. כשהזמן היצרני נבלע בשינה ונמחק, יש בהכרח פגיעה בתחושת הערך והביטחון העצמי, שנבנים ומתוחזקים כל יום מהתמודדות והתגברות על קשיים ומכשולים שאנחנו פוגשים בדרך. כל דחיין מכיר היטב את המנגנון הזה, של התעסקות בפנאי בזמן שהיה אמור לעשות משהו פרודוקטיבי.
אחת ההרצאות המצחיקות ביותר שראיתי בטד נקראת “להיכנס לתוך הראש של דחיין מקצועי” מאת טים אוּרבָן. אורבן מסביר בהרצאה, שדחיינים מנוהלים על ידי “קוף הסיפוק המיידי” השוכן במוח שלהם, לצד “מקבל ההחלטות הרציונלי”. בכל פעם שמקבל ההחלטות הרציונלי מחליט לעשות משהו מועיל, קוף הסיפוק המיידי מפתה אותו לעשות משהו קל וכיפי. בראש של אורבן זה נשמע כך: “… ואז נקום ונלך למקרר, לראות אם משהו התחדש שם בעשר הדקות האחרונות. אחר כך ניכנס למערבולת יו טיוב שמתחילה בסרטונים של ריצ’רד פיינמן מדבר ומסתיימת הרבה, הרבה יותר מאוחר כשאנחנו צופים בראיונות עם אימא של ג’סטין ביבר. כל זה הולך לקחת לא מעט זמן, כך שלא ממש יהיה לנו מקום בלו”ז לבצע עבודה כלשהי. ‘צטער!”.
יחד עם ההומור והסלחנות העצמית, אורבן הציג בצורה יפה שני מרכיבים של תופעת הדחיינות: הראשון הוא הטעם החמוץ-מר של הדחייה, והשני הוא תופעת הדקה התשעים. הטעם החמוץ-מר של הדחייה נובע מכניסה לאזור נוחות שאורבן קרא לו בתבונה רבה “גן המשחקים האפל”. גן המשחקים האפל הוא “המקום שבו פעילויות הפנאי מתרחשות בזמנים שבהם פעילויות פנאי לא אמורות להתרחש. הכיף שהדחיינים חווים בגן המשחקים האפל הוא לא באמת כיף, כי לא הרווחתם אותו, והאוויר בו רווי אשמה, אימה, חרדה, שנאה עצמית – בקיצור, כל הרגשות הדחייניים המוכרים והטובים”.
שוב אנחנו רואים, שסבל הוא המלווה הנאמן של כל נמנע. במקרה של דחייה מדובר בסבל הנובע מהכרת הדחיין בדרישות המציאות, והידיעה שהוא בוחר לומר “לא” למה שהוא צריך לעשות. דחיינים עושים רק מה שאין להם ברירה, כשמגיעה הדקה התשעים. אבל לגבי הדברים החשובים בחיים כמו אהבה, חברות, התפתחות, למידה, שכלול יכולות והגשמת חלומות אין “מועד אחרון להגשה”, ולכן לא לקום בבוקר משמעו לדחות את המשימות, הרצונות והמטרות שלהם לעולמים, וללכת לאיבוד לנצח בגן המשחקים האפל. כמו כל סידור הימנעותי אחר, דחייה של התמודדות מחלישה את היכולת לפעול ואת הביטחון העצמי, ולכן ומגבירה את הפחד מהעתיד. יש בחיים בעיות שצריך להתמודד איתן, ודחייה לא הופכת אותן לקלות יותר.
תכלס
לקום בבוקר, ולדאוג שהיום שלנו יהיה מורכב מחלק יצרני (שיכול להיות למידה, תרומה לאחרים, סדר, פרויקטים), פנאי שווה (לא להיגרר למשחקים ממכרים ושוטטות ברשתות החברתיות ללא הכרה) ושינה.
לקבוע לפחות דבר אחד שאם אעשה אותו, ארגיש שהיום לא בוזבז, ולעשות אותו.
ליצור לילדים סדר יום הכולל את שלושת המרכיבים האלה.
הערה: יש אנשים שעובדים בלילות ואנשים שפרודוקטיביים בלילה. לא לאלה מכוונת הכתבה.
חלקים מהפוסט לקוחים מתוך הספר “לקפוץ למים- מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” של ד”ר אנאבלה שקד, מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר.
