גם למילים יש יחסי ציבור
למילה אהבה, למשל, יש יח”צ חיובי מטורף, מלא בקסם, עונג ועוצמה מסתורית.
לעומת זאת, למילים כמו: “לעבוד על היחסים” – פחות. האהבה לבד הייתה אמורה “לעשות את העבודה”.
מקור הציפייה הזאת הוא במיתוס על פיו רק צריך למצוא את האדם הנכון. כשזה קורה, או נדמה לנו שזה קורה, מורגש רגש חזק של משיכה ותשוקה. זו התאהבות.
התאהבות היא השדכן האולטימטיבי, היא מאפשרת חיבור בין שניים או שתיים, על ידי שני טריקים:
הראשון הוא טשטוש חדות האבחנה, יצירת עיוורון חלקי שלא מאפשר לראות סימנים מדאיגים לעתיד באהוב/ה או בקשר, או לפחות מאפשר להפחית מחשיבותם.
הטריק השני הוא טשטוש תחושת הנפרדות, תחושה של יחד. “אנחנו” זה יותר חשוב ויותר גדול וחשוב מ”אני”. במצב זה, הכי חשוב להיות ביחד, ונתינה לא דורשת מאמץ ולא נתפסת כהקרבה.
המטרה של ההתאהבות היא להשיג מחויבות הדדית להמשיך הלאה ביחד, לנצח.
רק ש… כשהמחויבות הושגה, חומות הנפרדות נבנות מחדש, ואז פתאום, שוב הצרכים “שלי” לא פחות חשובים מהצרכים שלו/ה ושל היחד, אלא יותר. וכשהצרכים האלה לא מתממשים, נרגיש אכזבה, כעס, עצב, או טינה כלפי בן/בת הזוג, ונתנהג כלפיו/ה בהתאם: בכעס, ביקורת, טענות, התרחקות, אדישות… השני/ה מרגיש את אותם רגשות, ופועל/ת באותו אופן.
זו לא גזרת גורל. ההתאהבות יכולה לסלול את הדרך לאהבה. רק שאהבה, שלא כמו התאהבות, דורשת עבודה.
אהבה, אמר אדלר, זו המסירות האינטימית ביותר בין שניים, שמתבטא בחברות, תשוקה ומחויבות.
עבודת הזוגיות דומה לעבודה בגינה. כדי שגינה תישמר, תצמח ותפרח צריך להשקות, לעשב, לדשן, לשתול, לגזום, לנקות… יש דברים שצריך לעשות כל יום, יש דברים שמספיק לעשות פעם בשבוע, או בעונה.
כשלא עושים את העבודה, הזוגיות מתחילה להתייבש ולנבול, ואז עשבים רעים מתחילים להשתלט. קל להאשים את השני/ה, שלא מספק/ת צרכים חשובים ולגיטימיים שלי, ולא, שאנחנו הפסקונו, או הפסקתי, לעשות את העבודה.
שנחזור לעבודה?
כמו בטיפול, כמו בחינוך, גם בזוגיות הדבר האחד שיעשה את ההבדל המשמעותי ביותר הוא: עידוד. לראות ולהכיר בחיובי בבן או בת הזוג, לא לקבל דבר כמובן מאליו- ולתקשר את זה.
כדי לעודד בן/בת זוג צריך קודם כל לרצות לעודד. קשה לעודד אדם שאנו רואים בו/ה אחראי/ת לחסך או לחוסר האושר שלנו.
הרבה שואלים בקליניקה: למה אני?
התשובה שלי לשאלה זו היא: זה תלוי מי נרצה להיות: במילים של הצעירים, האם נרצה להיות אדם מרים או מוריד. מה נבחר? להיות קטנוני או אסיר תודה, מאוכזב או מתקן, נדיב או מתחשבן…?
אני בעד לא לתת לאף אדם, אפילו לבן/בת זוג, לגרום לנו להיות מישהו שלא נרצה להיות.
אם בחרנו לעודד, מאיפה להתחיל?
הינה שלושה רעיונות, ואם תרצו ללמוד עוד, תבואו לקורס שלי “להחזיר את האומץ”…
- להכיר ולהגיד תודה, שום דבר לא מובן מאליו.
- לשקף את החיובי: “אני אוהב/ת כש, אני מעריכה את, ראיתי ש…”
- לייחס לשני/יה את הכוונה הכי טובה שאפשר. אולי מאחורי פגיעה יש התגוננות. (זו לא הצדקה לפגיעה, אלא הבנה, הכרה בחלק שלנו, אחריות על הצד שלנו והושטת יד לשיח בונה במקום האשמה וביקורת)
למי שעוסק/ת בטיפול זוגי, חשוב לשים לב שמבקרה של קונפליקט או מאבק כוח בין בני זוג עידוד לאחד יכול לגרום למורת רוח של השני/ה. לכן, עד שיחסים משתפרים, רצוי לעודד את הזוגיות: “יש לכם סיכוי טוב” “יש לכם סיבות טובות להישאר ביחד”, את המשותף “שניכם אוהבים להיות צודקים” וכד’.
חג עבודת האהבה שמח
