לעלות על הבמה של החיים
הפוסט שהעליתי בפייסבוק בפורים גרם לי לחשוב.. אם הייתי קוסמת או מכשפה, והייתי יכולה להעניק לך שתי משאלות עבור ילדייך, מה תהיה המשאלה השנייה?
אני שואלת על השנייה, כי אני יודעת שהראשונה היא: בריאות.
בעשרות ראיונות עומק שערך עם א.נשים שהגשימו את עצמם/ן זיהה אברהם מסלו תכונה אחת המשותפת לכולם/ן: ההרגשה/הידיעה שיש להם ערך. נקודה. זו תחושת ערך סגולית, מתוקף היותם, שאינה מותנית בדבר: לא בהצלחה, לא בהכרה, לא בקבלה. תכונה זו מולידה מאפיין נוסף המשותף לכל האנשים המוגשמים: המוכנות התמידית לקבל החלטות של סיכון.
להסתכן זה לא רק לעשות מעשים נועזים. זה:
- להופיע על בימת החיים
- לשתף במחשבות וברגשות שלנו
- לבקש עזרה
- להציב גבול
- להתחיל משהו חדש
- זה להגיד “הנני”, להסכים להיות חשוף/ה פגיע/ה על פני הקטנה עצמית
כשאנו חשים/ות שתחושת הערך שלנו בסכנה, נסתובב בחיים בזהירות רבה. נצמצם את עצמנו לאזורים בהם נרגיש מוגנים/ות מסכנה או מכישלון.
צמצום והחמצה הם ההיפך מהגשמה.
המשאלה השנייה של כל אימא ואבא עבור ילדיו/ה צריכה להיות:
תחושה/ידיעה מוחלטת של ערכם/ן.
קשה עד בלתי אפשרי בחברה תחרותית וביקורתית כמו שלנו להרגיש כך, וודאי לא כל הזמן. קל מאוד לאבד את האומץ שלנו לאחר כישלון, או מול ביקורת, דחייה, השפלה או השוואה.
החזרת תחושת הערך והאומץ היא אומנות חשובה ושמה: עידוד.
עידוד מיועד לטעת באדם את התחושה שהוא/היא שווה, שייך ובעל/ת ערך כפי שהוא/היא, בכל מצב.
עידוד זה המים והדשן שמאפשרים לזרע של הפוטנציאל לנבוט, לגדול ולפרוח. זה כל דבר שמעלה את הערכה העצמית של אדם בעיניי עצמו.
ללא עידוד, גם הצלחה מלווה תמיד בספק בתחושת הערך או בפחד לא לשחזר אותה בעתיד.
לעודד זה תפקידם של כל מי שמבקש לרפא, להדריך ולהעצים אחרים.
מהורים ועד א.נשי מקצועות הטיפול והעזרה. עידוד זה לא רק להביע אמפטיה או הערכה. עידוד זה לראות את הערך הסגולי של האחר ולעזור לו לראות אותו בעצמו.
לעידוד יש יותר השפעה על חייו של המעודד מאשר כל התערבות אחרת, עצה או עזרה.
כדי להתחיל להבין מהו עידוד, יש לחשוב על משהו שגרם לך להרגיש מעודד/ת באופן משמעותי בחיים.
אני זוכרת למשל שמטפלת שלי, עשרים שנה אחרי שהטיפול הסתיים, הפנתה אליי את ביתה לטיפול. היא לא יכולה הייתה להעביר לי מסר יותר עמוק של אמון במקצועיות שלי.
משימה למחשבה- מה הכי עודד אותך?
