השקר הנכסף נחשף- בין פתולוגיה לאושר נמצאת האמת

קצת היסטוריה (וגם רכילות)

אברהם מסלו (1908-1970) למד פסיכולוגיה במטרה לשנות את העולם, מטרה שמעטים מחבריו למקצוע חלקו אתו אז.

מסלו ביקר קשות את הפסיכולוגיה של ראשית המאה העשרים וטען, שפסיכולוגיה שמסיקה מסקנות על טבע האדם בהתבסס על פתולוגיה אינה פסיכולוגיה בריאה.

מסלו גם טען שתפקידה של הפסיכולוגיה אינו להפחית את הסבל הנפשי אלא לתרום להגשמת הפוטנציאל האנושי.

כדי להבין את רוחב היריעה של הפוטנציאל האנושי, מסלו קיים ראיונות עומק עם אנשים ונשים יוצאי דופן, וגיבש השערות שונות לגבי המאפיינים והעמדות שלהם, שהובילו אותם להגשמה עצמית.

מסלו היה חלוץ של “הכוח השלישי” בפסיכולוגיה, שהתפתח כתגובת נגד לפסיכואנליזה מצד אחד ולביהיביוריזם מצד שני. 

הוא ייסד את הפסיכולוגיה של ההוויה.

אחרים, כמו פרנקל ורוג’רס ייסדו את הלוגותרפיה, שהיא הפסיכולוגיה של המשמעות, ואת הגישה ההומניסטית בפסיכותרפיה, בהתאם.

שלושתם הכירו היטב והושפעו מאוד מעבודתו של אדלר, שהיא פסיכולוגיה חיובית ביסודה, המאמינה ברוח האדם וביכולת לחולל שינוי בנפש ובחיים.

כולם עסקו בבריאות נפשית, רווחה אישית והגשמה עצמית. הם ייסדו פסיכולוגיה חיובית, בלי לכנות אותה כך.

בתחילת שנות התשעים, החלו חוקרים רבים, ובראשם מרטין סליגמן, לחקור לעומק את התנאים ואת הגורמים לבריאות נפשית ולרווחה אישית וכך המשיכו את עבודתם של החלוצים שהוזכרו לעיל.

ואז הגיעה נקודת מפנה: מבריאות נפשית ורווחה אישית – לאושר.

“פסיכולוגיה חיובית” נשמע יותר טוב מפסיכולוגיה אינדיבידואלית, מפסיכולוגיה הומניסטית, או מפסיכולוגיה של ההוויה ולוגותרפיה.

“אושר” נשמע יותר טוב מרווחה אישית ובריאות נפשית.

בעיניי, המיתוג של רווחה אישית כ- Wellbeing ושל בריאות נפשית כאושר הוא גאוני למכירות, אך הרסני לרווחה האישית ולבריאות הנפשית.

למה לבאס?

מה הבעיה שלי עם אושר? 

תודה ששאלת.

אין בעיה …אחת. יש הרבה בעיות:

• אושר אינו המצב הטבעי של האדם.

איננו מתוכנתים לאושר, אנו מתוכנתים להישדרות ולהתגברות ואלה מתאפשרות באמצעות שייכות ושיתוף פעולה, אקטיביות ולמידה.

במילים אחרות: באמצעות עבודה קשה.

• כדי לשרוד, עדיף לנו להתמקד במה שמסוכן ובמה שחסר, ולא במה שיש ובמה שעובד.

כל דבר טוב בחיים הוא משהו שלא צריך לדאוג לגביו, ולכן אין צורך לשים אליו לב. כל מה שטוב יהפוך מהר מאוד למובן מאליו.

• אילו היינו מתוכנתים לאושר, היינו מאושרים עכשיו, וכל הזמן.

אנחנו תוכנתנו להיות קוטרים. זו אחת הטרגדיות של האנושיות שלנו. אם היינו מתוכנתים לאושר היינו מאושרים מדברים נפלאים ממש שיש לנו בחיים, כמו מים בברזים.

מה, זה לא גורם לך אושר תמידי?

ואם אזכיר לך שיש גם מים חמים?

• אושר דורש חידוש וריגוש.

בגלל שכל דבר, גם אם הוא יוצא דופן, הופך לרגיל ומובן מאליו, רק מה שמדהים ומיוחד גורם לתחושה של אושר. זו תופעה שנקראת שיגרה הדוניסטית. ואז יש צורך ברמה גבוהה יותר של גירוי כדי ליצור את אותה תחושה.

כמו מה זה נשמע? נכון, התמכרות!

מרכז העונג מגורה רק מדברים מיוחדים במקום מדברים רגילים, ואז חרצית כבר לא מרגשת, רק סחלב.

• מאושר לנחיתות.

מקסם השווא שמוכר את הרעיון שאנחנו יכולים להיות מאושרים רוב הזמן, גורם לנו להרגיש שאם אני לא מאושרת אז משהו בי או בחיים שלי לא בסדר. זה מוביל לתחושה של נחיתות, ולהצגה עצמית שטחית ומזויפת ברשתות החברתיות: לשווק את החיים שאני חושבת שצריכים להיות לי. זה מביא להשוואה, לקנאה (גם בפרופיל שלי ברשתות), ולתוספת רגשי נחיתות.

• הרס החינוך.

אם אנחנו רוצים אושר לעצמנו, אז נרצה אותו במידה רבה יותר עבור ילדינו. כדי שהילדים/ות יהיו מאושרים, הורים עסוקים בלרצות ולהנעים להם/ן את החיים, מה שגורם בבגרות לאומללות, מפני שהילדים לא מאומנים לחיים, וחווים את כל מה שיש להם כזכות בסיסית ומובנת מאליה.

עכשיו לאמת- רווחה נפשית היא תוצאה של:

• מערכות יחסים טובות
• היכולת לפתור בעיות
• היכולת להגשים מטרות
• תחושה סובייקטיבית של רווחה נפשית

אם את/ה לא מאושר/ת אל תחפש/י אושר. אושר לא גורם לאושר. “אושר” הוא תוצר הלוואי של אהבה, נתינה, משמעות, התפתחות והכרת תודה.

מסלו כתב: 

אושר זה סבל שווה. הסבל של היצירה שווה את היצירה, הסבל של גידול ילדים שווה את הכל.

מאחלת לך בריאות נפשית ורווחה אישית.

אנאבלה.