“העיקר שתהיה מאושר”.
זאת הייתה הפילוסופיה של “העץ הנדיב”.
והילד, שהיה אחר כך מתבגר, בוגר, וזקן, היה מאושר לרגע קט ואומלל כל שאר הזמן. זה לא סיפור על נדיבות, כפי שהרבה חושבים, זה סיפור טרגי על נדיבות יתר שהופכת את הנותן לקורבן ואת המקבל ל”מפלצת”.
ילד חווה אושר מיידי בכל רגע שממלאים את הצרכים ואת הרצונות שלו, כשעושים למענו מחוות מיוחדות, כשמוותרים לו על משימות ומטרות שהן לא כיפיות. זה מפתה את ההורים לתת יותר ויותר מהחומר הזה שמפיק חיוכים ומחמאות “את האימא הכי טובה בעולם”.
הבעיה עם אושר מידי היא שהוא חולף במהירות. זה כמו זיקוק, מרהיב, מרגש, יפיפה, ורגע לאחר מכן לא נשאר ממנו אלא קצת אפר. אושר מתמשך עשוי מחומרים אחרים: תחושת התגברות, תחושת משמעות, הישג, וגאווה, ומהתקשרות, חב
רות ואהבה. זה דומה יותר למדורה שצריך כל הזמן להוסיף לה גחלים ואם משמרים אותה אפשר להפיק ממנה חום ואנרגיה.
בכל פעם שמונעים מילד התמודדות והתגברות, מוותרים על דרישות מוצדקות כמו התחשבות ותרומה, אנחנו מעבירים מסר הרסני: את.ה יותר חשוב מכל השאר, את.ה במרכז, לרצונותייך וצרכייך יש קדימות על פני אלה של אחרים. הפנמת המסר הזה אינה רק הרסנית לאחרים שפחות נעים להם להיות בחברת אדם כזה, אלא גם לו עצמו.
העץ הנדיב (ולא הנדיב במינון יתר) נותן צל ופירות. לא את הענפים, לא את הגזע שלו. הוא מבקש לכבד אותו, ולהשקות אותו.לעשות משהו שלא כיף קל ונוח גורם לסבל, לתת משהו למישהו אחר מורגש כהקרבה, לא לקבל משהו זה עוול. הרבה סבל, הרבה ייאוש.
מה אתם נותנים במינון יתר לילדים?
מה אתם צריכים ולא מבקשים?
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
