“תמיד חשבתי שאין לי זמן. עכשיו גיליתי שאין לי כוח רצון”.
המשפט הזה נשלח אליי בווטסאפ במסגרת המצווה הידועה להעלות חיוך בפני אהובנו המבודדים.
לעתים נדירות אני מוצאת סיבה מוצדקת לקלקל שנינה, אבל הפעם אני חייבת כי זה קשור לתחום שאני עוסקת בו כל כך הרבה שנים: הימנעות.
זה לא חוסר זמן וגם לא חוסר כוח רצון מה שעוצר אותנו מלפעול בצורה אקטיבית ועקבית להשגת המטרות שלנו, אלא שני דברים אחרים: חוסר אומץ וחוסר אימון.
אומץ זה לא לא לפחד אלא לפעול למרות הפחד.
הפחד הוא מכישלון, והיום כישלון נחשב כל מה שפחות ממדהים.
לא לפעול זה להימנע מתוצאות לא מושלמות. וכדי להימנע מהן, שכן 99% מהתוצאות אינן כאלה, צריך להימנע לגמרי מעשייה. כדי ליצור תוצאה טובה צריך ליצור קודם הרבה תוצאות גרועות. רק מתוך אימון צומחת היכולת.
חוסר אימון בהשקעת מאמץ, המגיפה השנייה בעולם המערבי עליה פחות מדברים בתקשורת היא הנוחות שנובעת מפינוק. פינוק הוא הציפייה שדברים יהיו כייפים וילכו בקלות.
המחיר של ההימנעות מכישלון הוא גדול: החיים עוברים בלי שנגשים את הפוטנציאל ואת החלומות שלנו.
לדעתי יש רק מוצא אחד והוא- לאמן את שריר האקטיביות על ידי עשייה של פעולות קטנות ויומיומיות כמו:
לקום בבוקר (אפשר בהדרגה לקום כל יום חצי שעה קודם עד שנצליח לקום בבוקר),
לצחצח שיניים,
לדאוג בצורה סבירה להזנה,
ניקיון וסדר, למשל, להציע את המיטה בבוקר נותן הרגשה מעולה בלילה.
כל עשייה מובילה לעלייה בתחושת הערך והביטחון העצמי (כל ויתור לעצמנו מוביל לירידה של אלה).
כששריר העשייה מתחזק, המשימות מפסיקות להיות קשות ומעצבנות, ואז יתעורר הרצון לעשייה יותר מרגשת ומשמעותית.
תדמיינו את זה כמו ספירלה:
לכיוון אחד כל תזוזה מעלה ומחזקת את היכולת וההרגשה, ולכיוון השני כל תזוזה מורידה ומחלישה.
שום דבר לא יקרה “יום אחד”, בלי שביום שקדם לו קרה דבר דומה וקטן ממנו.
אני יודעת מה תגידו עכשיו: ממחר. אם אתם באמת רוצים שמשהו ישתנה תחליפו ל”רק היום”.
“אין דבר כזה כוח רצון. כל מה שנדרש הוא כוונה כנה”. ר. דרייקורס.
שלכם,
אנאבלה
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
