נראה שהיום, על פי ציפיות החברה, בעיניי נשים וגברים כאחד הגבר המושלם הוא:
חברתי ד”ר אורסולה אוברסט הגדירה את זה באופן מדויק: אני רוצה גבר שיכול לבכות, אבל שלא יבכה.
גבריות ונשיות הם לא אוסף של מאפיינים מולדים. החברה היא זו שמגדירה מה נחשב גברי או נשי, מה רצוי ומוערך, ודואגת להטמיע את הרעיונות המקובלים באמצעות החינוך והמדיה. מה שמקובל בחברה זו לא האמת, אלא מה שמוסכם. וכשמשהו מוסכם, כשניתנים פרסים על התיישרות מול ציפיות החברה ועונשים על סטייה מהן, קשה לפתח מחשבה עצמאית וחופשית. המחיר על איתגור מה שמקובל הוא יקר. נשים וגברים לומדים להעריך את עצמם ביחס לאידיאל שהחברה יצרה. אישה אסרטיבית נחשבת לפחות נשית, גבר רגיש לפחות גברי.
מה החברה שלנו רוצה שנאמין על גבריות?
האידיאל של גבר הישראלי, הצבר, עוצב על פי צורך השעה ההיסטורית ובניגוד מוחלט לדימוי של היהודי הגלותי בעיניי האנטישמיים, כבעל גבריות מעוותת וסוטה. הישראלי יהיה יפה בלורית וטוהר. זקוף קומה, מסוקס, אסרטיבי, רציונלי, שולט, מוביל, מנצח. ראייה כזאת של גבר וגבריות מאפשרת לגברים להיות או או: מנצח או מנוצח, שולט או נשלט, מצליחן או לוזר. על פי תפיסה זו רגש הוא חולשה, פשרה היא כניעה, הכרה בטעות זו השפלה, כל מה שאינו עושה אותו גבר גבר הוא סימן לפיחות ערך. ההפסד הוא גדול, לגבר ולחברה, כי נמנעות ממנו החוויות והכלים המשמעותיים ביותר ליחסי אנוש טובים, שכידוע, הם המפתח להצלחה המשלבת את טובת הפרט וטובת הכלל.
כשאמא או גננת שרה לילד שמרגיש, שכואב את דחייתה של מושא אהבתו “ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון”, היא מאמנת אותו להתבייש ברגשותיו, לראות בהן חולשה שצריך להתגבר עליה. אין מקום למפגש ולשיחה שבה נקודות מבט אחרות יכולת להעשיר אותנו, לתרום להתפתחות שלנו ולעזור לנו לפתור בעיות מורכבות. הפרדיגמה הגברית פועלת על פי תפיסה הישרדותית של הילחם או תברח. אבל נשים מאומנות בדרך נוספת, התחברות, היכולת ליצור קשר שיש בו אמפתיה והבנה גם כשאין הסכמה. כשיש את היכולת הזאת אפשר לנהל דיאלוג ומשא ומתן על צרכים ועל רצונות סותרים. החברה לא מעודדת גברים להשתמש באופציה זו. עד שתעשה זאת, הדרישה שיהיו נשים בכל מעגלי החלטות במדינה היא לא רק עניין של שוויוניות, אלא עניין של חיים או מוות.
התנועה הפמיניסטית נקראה שנים רבות התנועה לשחרור האישה. היא ביקשה להגדיר מחדש מה זה להיות אישה, מכיוון שזו שאלה קריטית לסוגיה חשובה עוד יותר, מה אישה יכולה לעשות ולהיות?
כשאישה יכולה להיות ולעשות כל מה שתבחר, זה משנה עם הזמן מה היא והחברה מצפה מגבר: מנותן חסות לשותף לדרך, פרטנר שווה זכויות ושווה חובות.
אנו צריכים גם תנועה לשחרור הגבר. שחרור מהסטריאוטיפ שמגדיר ומגביל אותו. כשזה יקרה, נשים יעדיפו כבני זוג גברים בזכות אנושיותם ולא בזכות גבריותם. יותר גברים יוכלו להרגיש תחושת ערך, ביטחון בהיותם טובים מספיק, לממש את עצמם, להיות מחוברים לעצמם, להגשים את עצמם ולתרום יותר לעולם. אדם שעסוק במלחמות אגו נותן לעולם הרבה פחות.
בקיצור, אנחנו מצפות בכיליון עיניים לגבר שבמקום לחפש כוח, כסף וכבוד, ייחפש משמעות, אהבה ותרומה. אם יעשה זאת, הוא יזכה להשפעה ולהכרה, והמון אהבה.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
