הצלחה היא פונקציה של אפקטיביות. אפקטיביות זה להשקיע את האנרגיה ואת המשאבים שלנו באופן, אשר משיג את המטרות שלנו. מילת המפתח בהגדרת אפקטיביות היא “מטרה”.
קורס אתגר ההורות זו הדרכת הורים מרוכזת ומזוקקת החושפת בפני הורים את מטרת ההורות ומראה להם כיצד הם, הורים אינטליגנטים, אוהבים וחרוצים משקיעים הרבה אנרגיה, זמן וכסף בכיוון ההפוך למטרה.
הבנת המטרה של ההורות מאפשרת לבחון כל החלטה וכל פעולה ביחס אליה: האם מה שאני עושה עכשיו מקרב אותי או מרחיק אותי מהמטרה שלי? כך יהיה בידינו מפתח עקרוני לקבלת החלטות, בחירת התגובות ותיקון הטעויות במהירות וברוגע.
האתגר מיועד לאנשים הישגיים שאוהבים פרויקטים, זאת אומרת אוהבים להציב מטרות משמעותיות ומרגשות ולפעול בהתלהבות ובאופן עקבי להגשמתן. ההרצאה מיועדת לאנשים שאוהבים אפקטיביות ותוצאות, עם אומץ לבחון את עצמם ואמביציה להשתכלל ולהשתפר.
בפרויקט נלמד להפוך את ההורות לפרויקט חיינו, כך שנדע מה אנחנו עושות/ים, למה אנחנו עושים את זה ובשביל מה אנחנו עושות את זה.
המקום להורים שרוצים לדעת מה שלכל ילד/ה מגיע לקבל>>
אם הייתי צריכה לסכם את שיטת החינוך שבה גדלתי בשתי מילים הייתי אומרת שזה היה שילוב של ביקורת והזנחה.
אם לשפוט לפי התוצאה: אני אדם מתפקד, עם מערכות יחסים אוהבות ועובדות, מצליחה מקצועית ונהנית רוב הזמן מחיי, אפשר לומר שזו שיטת חינוך מצוינת.
הוריי לא עשו שום דבר מאלה בכוונה. בתקופה בה גדלתי, ביקורת הייתה שיטת חינוך מקובלת, ומטרתה הייתה לתקן ולשפר, מה שאני אכן עושה בלי סוף, רק שהמחיר הוא מאוד כבד.
בשנים הראשונות לחיים ילד וילדה צריכים להרגיש שני דברים:
* שהם אהובים ורצויים
* שהם מסוגלים ונחוצים
אלה שני עמודי התווך של השייכות.
כשהצורך הבסיסי של ההתקשרות הראשונית לא נענה, נוצר חור שחור בנפש. ביקורת, וכל סוג אחר של תוקפנות כלפי ילדים, נוטעים זרע רעיל בלב אישיותם, זרע הספק העצמי, שהוא ספק עמוק בתחושת הערך, במקום שלהם בעולם. בין אם ילדה תבחר לחתור באופן אקטיבי ליצירת תחושה של שייכות וערך כפי שאני עשיתי (ועושה), ובין אם תתייאש ותוותר, כפי שקורה לרבים שלא ניחנו בכוחות שאני זכיתי להם, החיים הופכים למסע להוכחת הערך, להצדקת זכות הקיום הבסיסית.
אדלר שם לב שממקום של נחיתות עמוקה אנשים יוצרים לעצמם מטרה מפצה של עליונות, ואז לא מספיק להיות בסדר כדי להרגיש שווים, אלא צריך להיות הכי בסדר ולעשות דברים יוצאי דופן כדי להרגיש שווה. אני הרגשתי שסיום תואר הראשון שלי היה כמו תעודת לידה. עכשיו את מתחילה להיות ראויה לקיום. מתחילה, כי זה אף פעם לא נגמר. ולמרות שלושה תארים ועשרות הכשרות והסמכות, למרות הישגים מרשימים, חיים עם החור השחור ותמיד נמצאים פסע אחד מליפול לתוכו.
הוריי עשו את מיטב יכולתם. בזמנם, הדרכת ההורים המועטה שהייתה, ד”ר ספוק למשל, היום נחשבת שערורייתית. הדברים שהם כן נתנו לנו לי, ערכים הומניסטיים, פתח להשכלה, תרבות, חינוך פמיניסטי והיעדר מוחלט של שירותים מיותרים, עזר לבנות עוגנים למי שאני יכולה להיות. אבל לא מאחלת לאף אחד לעבור ילדות כזאת.
האם ניתן לרפא פצעים עמוקים שנוצרו בילדות המוקדמת?
ככל שאני עוסקת יותר בטיפול אני מבינה שלא, ושתיקון ההשלכות של חינוך מוטעה הוא ארוך מאוד, כואב ועם תוצאות מוגבלות.
לכל ילד וילדה מגיעה התחלה טובה, ילדות במשפחה בטוחה, נעימה ומעצימה. לכן היום, עם התפתחות המרחב הדיגיטלי והאפשרות להגיע לאלפי הורים, בחרתי לרכז ולסכם את כל מה שלמדתי על הורות ולהפוך את זה לפרויקט: פרויקט חיי, פרויקט חייכם כהורים…
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
