יש משפטים חכמים שנחקקים והופכים לאמרות או פתגמים. כמו בדיחות, הם כמו קפסולה שעוטפת מסר חשוב ורלוונטי לחיים, שנרצה להזכיר לעצמנו. לפעמים, משפטים אלה נעשים כל כך מקובלים ומוסכמים, שהפסקנו לבחון את נכונותם. כמו למשל, המשפט הבא, של מאיה אנג’לו:
“אנשים ישכחו מה שאמרת, אנשים ישכחו מה שעשית, אבל לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש”.
האומנם? ראשית, כמו במקרה זה, דווקא זוכרים את מה שהיא אמרה. אבל זו לא הנקודה שרציתי להעלות פה. רציתי להתייחס לשני ממדים, אחד הוא המשמעות של מה שאמרנו או עשינו והשני הוא הרצון להיזכר או להיחשב.
מפגש משמעותי הוא כזה שמשנה משהו בשני אנשים. מעבר למה שנאמר או נעשה, מעבר להרגשה, מה שבאמת נשאר, בלי צורך לזכור את זה, זו ההשפעה.
אם בעקבות מפגש עם אחר או אחרת נהיה טובים/ות יותר, שלמים/ות יותר, משודרגים/ות באיזה שהוא אופן, משהו ממנו או ממנה נשאר בנו, וזו המשמעות וההמשכיות של האחר בנו. אם נזכור או לא, אם ניזכר או לא, זה לא כל כך חשוב.
כמו שאומנים זקוקים לאהבת הקהל ולמחיאות כפיים, אנשי ונשות מקצועות העזרה זקוקים למשמעות.
אם מפגש השפיע עלינו לטובה, כמעט תמיד זה בזכות עידוד. מפגש בו הרגשנו שאנחנו שווים/ות וראויים/ות בזכות ולמרות הכל. מכאן ה”אובססיה” שלי בהוראת עידוד.
בעבודתי לאורך השנים גיליתי שהמשמעות הגדולה ביותר נוצרת כשאני מצליחה לעודד את מי שפונה אליי, בין אם מדובר בטיפול, אימון או הדרכת הורים, ובין אם מדובר במפגש לא מקצועי.
דרייקורס אמר שההצלחה של הטיפול תלויה ביכולת של המטפל/ת לעודד. זה נכון לכל סוג של ליווי: הורות, חברות וכמובן ליווי מקצועי מכל סוג.
עידוד נחשב לפרקטיקה רכה, קלה ומובנת מאליה אצל כל מי שרוצה להיטיב עם האחרים. מה יותר קל מלהפגין אמפטיה, הכלה, הבנה, חמלה ותמיכה? כל אלה חשובות ונעימות למקבל/ת אותן, אבל לא מספיקות. משמעותו של העידוד מובנת יותר בתרגום מאנגלית: השבת האומץ.
עידוד היא פרקטיקה טרנספורמטיבית כשמביאים אותה לרמה של אומנות. היא נוטעת באדם את האמונה בעצמו/ה, ומטפחת בו/ה תחושה שיש סיכוי, שיש טעם לנסות, ולכן יש סיכוי לפעולה אקטיבית לקראת התגברות, התפתחות והגשמה.
אם נצליח לטעת באדם תחושה עמוקה ובלתי מעורערת של ערך עצמי, במַקום ששוכן הזרע הרעיל של הספק העצמי, הוא או היא יוכלו להיות מי נועדו להיות. ואם עשינו את זה ממש ממש טוב, לא יזכרו אותנו.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
