אמצע אוגוסט, חם כרגיל, אך שלא כרגיל הציפייה לספטמבר, שהיוותה אופק של ירידה בעומס החום וחזרה לשגרה כלשהיא מעוררת יותר אי וודאות וחרדה מאשר הקלה.
אי וודאות לא מיטיבה עם הנפש שלנו, המחפשת ביטחון וסדר כדי להירגע וכדי לפרוח. אנחנו בערך באותו מקום כמו בשנה שעברה, אבל עם יותר שחיקה.
בתחילת הפנדמיה טענתי שעלינו לחלק את תשומת הלב והאנרגיה שלנו לשני ממדים: ההישרדות וההתפתחות. הישרדות עוסקת בלעבור את הימים האלה עם מטען עודף של מגבלות בלי להתמוטט ובלי להתייאש, ובלמצוא איים של נחמה, סיפוק והנאה. והתפתחות היא הזריעה של זרעים לעתיד, השקעה במה שיאפשר לנו מאוחר יותר לקצור אפשרויות. למשל, לגלות דרכים יעילות לעבודה, ללמידה ולקשר- מרחוק.
היום, שנה וחצי אחרי, אני רוצה להוסיף ממד נוסף. ממד של השלמה. אני מתחילה להבין שהחיים, כפי שהכרתי ואהבתי, לא יחזרו, ולמרות האפשרויות חדשות שנפתחו, אני מרגישה תחושה עמוקה של אובדן. השלמה היא הסיום של תהליך של אבל, כשהנפש מוכנה שוב לגדול וכך האובדן “כאילו” קטן. את זה למדתי מקולגה שלי מאנגליה, אנתאה מילר. היא ציירה מעגל, שמייצג את האדם, הנפש והרוח שלו, שבתוכו ריבוע די גדול של כאב. היא אמרה, שהאדם רוצה שעם הזמן, הכאב יקטן. אבל הוא אף פעם לא קטן. הדבר היחיד שיכול לקרות הוא שנפש תגדל, תתרחב. ואז, בפרופורציה, הכאב יהיה קטן יותר, או יותר נכון, נסבל, יתפוס פחות מקום.
איך מגדילים את הנפש?
הדרך הראשונה היא על ידי יצירת משמעות, ומשמעות יוצרים מעשייה ונתינה, מעשיית הבדל באחרים או בעולם. לא מדובר במבצעים הרואיים. כל תרומה, מסגירת הברז כשמצחצחים שיניים כדי לא לבזבז מים, אמירת מילה טובה, ברכה או חיוך, או הימנעות מביקורת או אמירה עם מטען פוגעני… וכל עשייה, קטנה ככל שתהיה, מגדילות את הנפש וכך מקטינות את השפעת הכאב.
הדרך השנייה היא למידה. למידה לא מתרחשת רק במוסדות הלימוד השונים, אלא במפגש עם כל ספר, סרט או תוכנית עם ראש ולב פתוחים. הדבר שהכי מאיים על הלמידה שלנו היום הוא המסכים, עם ההצעה המפתה למידע שטחי, מהיר ותזזיתי שלא דורש מאיתנו מאמץ, לא דורש דבר… פרט לשני האוצרות היקרים ביותר שלנו: זמן ותשומת לב. שומר נפשו ירחק.
הדרך השלישית היא הכרת תודה, שהיא ההיפך מהתחביב הלאומי: לקטר. הכרת תודה היא ההתמקדות ביש והתחושה שהוא אינו מובן מאליו, שזה מזל גדול שיש לנו את מה שיש. מיקוד בחסר אומנם מניע אותנו לעתים לחפש עוד משהו, אך ללא הכרת תודה נרגיש את אותה הרגשה של זה לא זה, כשנמצא את המשהו הזה.
אשמח לשיתופים על דרכים נוספות שלך לצמיחה והתמודדות עם אובדן.
בגיליון הבא, נעסוק, כמו בכל שנה לקראת חגי תשרי, בתוכניות, הבטחות והתחלות.
שלך,
אנאבלה
מזמינה אותך לחנות שלי ליהנות ממגוון רחב של הרצאות לצפייה/ האזנה מיידית:
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
