האדם הוא ייצור חברתי. הקיום, השגשוג וההמשכיות שלנו, של כל אחד מאיתנו ושל המין האנושי, תלויים בשייכות לקבוצה ובשיתוף פעולה. נפש האדם מתוכנתת להתקשרות, לחברותיות ולאהבה.
בסוף המאה ה19 ובתחילת המאה ה20 נולדה תורת הנפש, הפסיכולוגיה. מטרתה הייתה לחקור את המקורות הנפשיים של הסבל האנושי, של סימפטומים כמו דיכאון וחרדה, ושל תופעות פיזיות כמו שיתוק, שלא נמצא להם מקור רפואי.
בהתחלה, המסקנות שהסיקו על נפש האדם נשענו על ההשערה שהאדם הוא ייצור. ככזה, הוא נתפס כמונע על ידי דחפים, יצרים ואינסטינקטים שאינם בשליטתו ואפילו לא במודעות שלו. הנפש פועלת לפי עיקרון העונג: מקסום העונג והרווח והפחתת ההפסד והכאב. האדם, על פי תפיסה זו, רע מנעוריו.
החברה נתפסה כרע הכרחי. המוטיבציה של האינדיבידואל היא, כאמור, למקסם את העונג הפרטי שלו, והחברה -מפריעה לו. היא מציבה כללי התנהגות שמצמצמים את החופש והמימוש של המאוויים והחשקים. החברה תובעת מהפרט ויתור מצער על סיפוק צרכים ודורשת סובלימציה (עידון) של דחפים.
האידאולוגיה ושיטות החינוך הנגזרות מהנחות אלה, עיצבו את התרבות במאה ה20.
אינדיבידואליזם, תחרותיות, הישגיות ומיוחדות, שאיפה להצלחה ללא מאמץ, דגש על האושר וכיף. “אני” במרכז: הכל סובב סביבי. אחרים הם ניצבים או שחקנים בהצגה שבה אני השחקנית הראשית והכל קשור אליי.
חסות יתר ופינוק, שהכל יהיה כיף, קל ונוח, בתוספת ציפיות גבוהות מידי, העיקר זה להיות מיוחד ומדהים.
האינדיבידואליזם מביא לתחרותיות וזאת האווירה הכללית בחברה המערבית. חברה שבה חיים הם מרוץ או זירה שבה אבוי למנוצחים. אחרים הם מתחרים שלי ויריבים שלי במקרה טוב או אויבים במקרה הרע. הצלחתם נתפסת כהצלחה על חשבוני או בהשוואה אלי לכן פירגון היא יכולת כל כך נדירה.
אם אנחנו כל הזמן מודדים ומשווים את עצמנו, המקום של אף אחד לא בטוח.
אדלר ראה את האדם ואת החברה באופן אחר:
אנחנו בנויים לשייכות, ועלינו לראות את העולם החברתי כמישור רחב עליו יש מקום לכל אחד עם הייחודיות שלו, הנטיות, הרצונות והיכולות שלו.
דארווין אמר: ‘האדם הוא חלק מהזרימה האבולוציונית ומצויד בכוח חיים שיש לכל היצורים להישרדות ולהמשכיות.
המבנה הקיומי של היצור האנושי הוא חברותיות. ולכן השאיפה של האדם היא להיות חלק מהקבוצה. שבניגוד מוחלט לרעיון הפרוידיאני שהחברה היא רע הכרחי, שעומדת בדרך של מימוש עיקרון העונג והצרכים האינדיבידואליסטים והאגואיסטים, אדלר אומר: זאת השאיפה המקסימלית שלנו להיות חלק מחברה.
האושר, המשמעות וההגשמה העצמית שלנו תלויים בהתחברות ובמשמעות באמצעות תרומה.
אני שמחה לספר לכם שהסדרה שהעברתי לאחרונה בקתדרה: “קירבה חברתית – זה כל הסיפור” זמינה לקנייה באתר.
הסדרה עוסקת בהבנת הטבע החברתי של האדם ובהבנת מערכות היחסים הבין אישיים שלנו בכל מעגלי החיים. לחצו כעת לפרטים נוספים ולרכישה.
אנאבלה
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
