בוחן פתע ביחסים
הרווחה הנפשית שלנו תלויה, בראש ובראשונה, באיכותן של מערכות היחסים שלנו. איכות מערכות היחסים שלנו תלויה, בראש ובראשונה, ברצון וביכולת שלנו להתחשב, דהיינו לקחת בחשבון את הרגשות, הצרכים והרצונות של האחר כשאנו מקבלים החלטות. התחשבות, שמורכבת מאיכויות נוספות כמו רגישות, אכפתיות, אמפטיה, הזדהות, הוגנות, נדיבות, משמעת עצמית, דחיית סיפוקים, ויסות רגשי ועוד, זה “שריר” שצריך לפתח אם רוצים יחסים משמעותיים ומיטיבים.
בתקופה בה אנחנו חיים, הורים נוטים להפגין התחשבות יתר ברגשות, הצרכים והרצונות של הילדים ועושים מאמצים גדולים על מנת שלילדים יהיה טוב, שיהיו מרוצים, שיהיה להם כיף, קל ונוח. מתוך הורות מתחשבת כזאת, ילדים לומדים שהם חשובים, וכך צרכיהם ורצונותיהם. אבל הם לא לומדים, בניגוד לציפייתנו, להתחשב בהורים או באחרים.
כדי שילדים ילמדו לתת צריך לבקש ולקבל מהם. כדי שילדים ילמדו לווסת את הרגשות שלהם (להתגבר על תסכול או כאב) צריך להפסיק להתרשם יתר על מידה מרגשות שליליים, כאילו היו שריפה שצריך לכבות מיד. אפשר להגיב באמפטיה “זה קשה”, העצמה “את יכולה” ותמיכה “אני איתך”, בלי הדרמה. כדי שילדים ילמדו לדחות סיפוקים צריך להשהות סיפוקים. כדי שילדים ילמדו להתחשב בנו אנחנו צריכים לכבד את הצרכים שלנו. כשאימא אומרת לילידיה “אני עייפה, אני מתה”, ואז בתגובה לנדנודים שלהם היא קמה לשחק או לשרת אותם, הם מבינים שעייפות שלה הייתה “המלצה” ולא משהו שצריך לקחת יותר מדי ברצינות.
רוב הקשיים שהורים חווים היום עם ילדים מצביעים על ליקויים באימון לחיים וליחסים, ובמיוחד האימון להתחשבות. המצב הנוכחי הוא כמו בוחן פתע עם שאלה אחת: האם הילדים שלנו מצוידים בתכונות, המיומנויות, ההרגלים והכלים שנחוצים על מנת להתמודד בצורה מיטבית עם המציאות בכלל ועם מציאות קשה ומורכבת בפרט.
אם תוצאת המבחן היא לא משהו, אז כדאי, דווקא עכשיו, לנצל את ההזדמנות על מנת לשפר מרכיבים שונים של ההורות. אני ממליצה להורים דווקא בתקופה זו להכשיר את עצמם באמצעות קורסים, הרצאות והדרכה.
מאיפה להתחיל?
כבוד: יחסים טובים הם קודם כל יחסים שיש בהם כבוד הדדי. תתחילו בלכבד את עצמכם על ידי כך שאתם עומדים במילה שלכם (אם אמרתם, תקיימו, אם אתם לא מתכוונים לקיים, אל תגידו) ולהפסיק כל אינטראקציה לא מכבדת. אם הילדים מתנהגים אלינו בצורה לא מכבדת נאמר: “אשמח לחזור לשיחה זו כשתפני אליי בכבוד”. אם נהגתם בחוסר כבוד כלפי הילדים, חשוב לחשוב לאחר מכן כיצד הייתי יכולה לעשות או להגיד את הדבר בצורה מכבדת. ככה נשתפר בתקשורת מכבדת.
לבקש יותר ולתת פחות: היום, במקום שההורים יאמנו את הילדים לעזור, הילדים מאמנים את ההורים לוותר על עזרתם (למה אני? תיכף, עוד מעט…). כשהפסקנו לבקש מהם עזרה, העברנו להם מסר הרסני למערכות יחסים: שזה בסדר גמור לקבל ולקבל בלי לתת בחזרה. תתחילו לבקש בקשות, בהתחלה לא כדי שהם באמת יעשו, אלא כדי להעביר את המסר שיחסים הם הדדיות: תן וקח. במקביל, תפסיקו לשרת ולתת בלי הבחנה. תחכו שהילדים יבקשו מכם בקשות, אל תנחשו את הצרכים שלהם, אל תעבדו בלעשות להם כיף. מי שמצפה שהכל צריך להיות כיף יסבול בכל רגע שזה לא כך, זאת אומרת רוב הזמן.
דברו פחות: תסבירו פעם אחת. אם ילדים אל עושים (או לא מפסיקים לעשות) את מה שביקשתם, זה לא בגלל שלא שמעו או לא הבינו אלא בגלל שהחליטו להתעלם מבקשתכם. אומרים פעם אחת ואז פועלים. להתנהגות לא נאותה צריכות להיות השלכות.
שלכם, אנאבלה
