תמיד חשבתי שאין לי זמן. עכשיו גיליתי שאין לי כוח רצון.

“תמיד חשבתי שאין לי זמן. עכשיו גיליתי שאין לי כוח רצון”.
המשפט הזה נשלח אליי בווטסאפ במסגרת המצווה הידועה להעלות חיוך בפני אהובנו המבודדים.

לעתים נדירות אני מוצאת סיבה מוצדקת לקלקל שנינה, אבל הפעם אני חייבת כי זה קשור לתחום שאני עוסקת בו כל כך הרבה שנים: הימנעות.

זה לא חוסר זמן וגם לא חוסר כוח רצון מה שעוצר אותנו מלפעול בצורה אקטיבית ועקבית להשגת המטרות שלנו, אלא שני דברים אחרים: חוסר אומץ וחוסר אימון.

אומץ זה לא לא לפחד אלא לפעול למרות הפחד.
הפחד הוא מכישלון, והיום כישלון נחשב כל מה שפחות ממדהים.
לא לפעול זה להימנע מתוצאות לא מושלמות. וכדי להימנע מהן, שכן 99% מהתוצאות אינן כאלה, צריך להימנע לגמרי מעשייה. כדי ליצור תוצאה טובה צריך ליצור קודם הרבה תוצאות גרועות. רק מתוך אימון צומחת היכולת.

חוסר אימון בהשקעת מאמץ, המגיפה השנייה בעולם המערבי עליה פחות מדברים בתקשורת היא הנוחות שנובעת מפינוק. פינוק הוא הציפייה שדברים יהיו כייפים וילכו בקלות.

המחיר של ההימנעות מכישלון הוא גדול: החיים עוברים בלי שנגשים את הפוטנציאל ואת החלומות שלנו.

אז מה עושים כשיש זמן אבל אין כוח רצון?

לדעתי יש רק מוצא אחד והוא- לאמן את שריר האקטיביות על ידי עשייה של פעולות קטנות ויומיומיות כמו:
לקום בבוקר (אפשר בהדרגה לקום כל יום חצי שעה קודם עד שנצליח לקום בבוקר),
לצחצח שיניים,
לדאוג בצורה סבירה להזנה,
ניקיון וסדר, למשל, להציע את המיטה בבוקר נותן הרגשה מעולה בלילה.

כל עשייה מובילה לעלייה בתחושת הערך והביטחון העצמי (כל ויתור לעצמנו מוביל לירידה של אלה).

כששריר העשייה מתחזק, המשימות מפסיקות להיות קשות ומעצבנות, ואז יתעורר הרצון לעשייה יותר מרגשת ומשמעותית.

תדמיינו את זה כמו ספירלה:
לכיוון אחד כל תזוזה מעלה ומחזקת את היכולת וההרגשה, ולכיוון השני כל תזוזה מורידה ומחלישה.

שום דבר לא יקרה “יום אחד”, בלי שביום שקדם לו קרה דבר דומה וקטן ממנו.

אני יודעת מה תגידו עכשיו: ממחר. אם אתם באמת רוצים שמשהו ישתנה תחליפו ל”רק היום”.

“אין דבר כזה כוח רצון. כל מה שנדרש הוא כוונה כנה”. ר. דרייקורס.

שלכם,

אנאבלה