כיצד לרתום ילדות וילדים לעזרה בבית ולמה זה כל כך כדאי
לילדים יש הרבה זכויות, להגנה, לכבוד, לאהבה, להתחשבות ברגשות, למילוי הצרכים וחלק לא קטן מהרצונות שלהם.
אבל כל הטוב הזה מגיע עם כמה חובות. החובה להתחשב באחרים והחובה לתרום משהו. ככל שילמדו מוקדם יותר שבחיים יש חובות ולא רק זכויות, כך יהיה להם יותר קל לבצע אותן בלי עניינים ובלי מרמור. והאמת היא שלמלא חובות זו גם זכות.
כשילדים לא לוקחים חלק בחובות, נוצרים בבית שני מעמדות. מעמד העובדים ומעמד המשחקים. זה קורה כשאנחנו מזיזים את הילדים הצידה, שלא יפריעו, נותנים להם משחק או מסך, או שולחים אותם לטיול כדי לתקתק את המטלות והסידורים של הבית. מכך הילדים מסיקים: הקטנים משחקים, הגדולים עובדים. הרעיון הזה של שני המעמדות הוא לא רעיון טוב. מה שאנחנו עושים בתחילת כל מערכת יחסים יוצר חוזה התקשרות, וחוזים מאוד קשה לשנות. יצרנו סטנדרט של תנאים. ויש חוקים נגד הרעת תנאים. לכן נרצה שמההתחלה, ההשתתפות והנתינה של הילדים תהיה מה שעושים באופן טבעי, כמו לנשום, כמו לקום, כמו ללכת, כמו לשתות.
הרווח של האימון לשיתוף פעולה הוא כפול: זו הכנה טובה למאמץ המתמשך שהחיים דורשים מכל אחד ואחת, ולקבלת החיים כפי שהם, שלא ירגישו שהחיים היו אמורים להיות קלים יותר.
אימצתי סיסמא מקולגה שלי בטילו באטנר, אימא לשמונה ילדים משלה ושל עשרות ילדי אומנה: מי שגר פה, עובד פה. וכמו שאני אומרת להורים בקורסים הדיגיטליים שלי: “בפרק הזה נלמד כיצד לגדל שותפים לדירה ולא אורחים בבית מלון”.
מה לעשות תכלס?
- לבקש, לבקש ולבקש עזרה. מינימום חמש פעם ביום. אין מקסימום
- לא לתת את כל מה שמבקשים
- לא לשרת
- לא לעשות במקומם את מה שהם יכולים לעשות בכוחות עצמם
- לעודד כל תרומה עם חיוך ושביעות רצון
חינוך זו השקעה. אם קשה עכשיו יהיה הרבה יותר קל בעתיד, ולהיפך, אם קל עכשיו יהיה הרבה יותר קשה בעתיד לילדים ועם הילדים.
