בהצהרת המשימה שלי בחיי המקצועיים כתבתי:
“הייעוד המקצועי שלי הינו לאפשר לאנשים לחיות חיים מתוך חופש פנימי, משמעות, הגשמה ותרומה, באמצעות הפסיכולוגיה האינדיווידואלית של אלפרד אדלר”.
בכל פעם שאני קוראת את המילים האלה זה מרגש אותי וזה מרגיש לי מדויק.
למה צריך עזרה כדי לחיות חיים עם יותר חופש?
על מנת להתמצא, להבין את עולם ולפעול בצורה מתאימה אנחנו צריכים לגבש הנחות. הנחה היא השערה, הנחת עבודה שצריכה בדיקה. כדי שהנחה תהפוך למסקנה, היא צריכה לקבל חיזוק מהשטח, מהחוויה שלנו. אנחנו לא מסוגלים להסתובב בעולם ולבחון כל דבר בכל פעם. אנחנו לא יכולים, למשל, לפגוש נחש (החיה) לעצור לרגע בנחת, לשלוף מהתיק את מגדיר הזוחלים הארץ ישראלי (לבני 30 ומטה- גוגל) ולבחון האם מדובר בנחש ארסי או לא, שכן ידוע שלא כל הנחשים ארסיים. אם אכן מדובר בצפע, שוב לעצור לרגע לבחון את דרכי המילוט האפשריות ולבחור את הטובה ביותר.
צמצום החופש שלנו מתחיל בכך שאנחנו מתייחסים להנחות העבודה שלנו כעוּבדה נכונה. במקום לבחון אותה אנחנו מוכיחים אותה. התפיסה שלנו הופכת סלקטיבית: אנחנו רואים, מבינים וזוכרים רק את מה שתומך בהנחות שלנו, מחבבים אנשים שהם “בראש שלנו” ואם צריך, מעוותים את המציאות כדי שתתאים למסקנה שלנו.
זה עובד טוב. אנחנו מומחים בתפיסת העולם שלנו, יצרנו אותה, תרגלנו אותה, הוכחנו אותה והצדקנו אותה. הגבלת החופש השתלמה. ספקות, שאלות ותהיות הן עבודה קשה ומעוררות חרדה.
אז מה הבעיה?
מגיע רגע בחיים שהמסקנות שלנו על עצמנו ועל החיים לא עומדת במבחן המציאות. דברים ואנשים הם לא כפי שהיינו רוצים שיהיו, וזה גורם לבעיות, לקונפליקטים עם אחרים ולסבל. כשהכאב גדול מדי, אנשים פונים לעתים לטיפול. הפחתת הכאב תלויה בשינוי ההנחות שיש לאדם על עצמו ועל החיים. כל שינוי במסקנות מביא להקלה, לחיזוק תחושת הערך ולמגוון אפשרויות חדשות של פירוש, רגש ותגובה. מחשבות שמשתנות משנות את הרגש ואת ההתנהגות, ומשנות את החיים.
אתמול נתקלתי בציטוט של אדלר שמסביר למה כל הטוב הזה של הנחות יסוד ועדכון שלהן לא מתרחש באופן ספונטני.
“…איזו מוסד יכול לפצות על טעויות בהתפתחות המוקדמת של הילד ולעזור לו להתאים את עצמו לעולם בצורה מאושרת יותר?… יש מי שטוען שהחיים עצמם הם המוסד הזה. אבל לחיים גם יש מגבלות משל עצמם. החיים לא יכולים לשנות ייצור אנושי באופן מהותי…. לא משנה כמה טעויות אדם עושה, הוא יאשים את האנושות או ירגיש שהמצב שלו היה בלתי נמנע. לעתים רחוקות אנחנו פוגשים מישהו הניצב מול מכשול או שפנה בפנייה הלא נכונה ועוצר לבחון איפה הוא עצמו טעה….
…החיים עצמם לא יכולים לגרום לשינוי מהותי מפני שהם מתעסקים עם התוצר המוגמר של האנושות: בני אנוש, שכבר יש להם נקודות מבט ממוקדות וחדות, החותרות לעמדה של כוח… להיפך, החיים הם המורה הגרוע ביותר. הם לא מתחשבים בנו, לא מזהירים אותנו, הם רק דוחים אותנו ומאפשרים לנו להיעלם” (אדלר 1998, עמ’ 232-233).
אדלר קיווה שהמוסד הזה יהיה בית הספר, לא בצורתו האוטוקרטית אלא כמוסד שמאפשר תחושה של שייכות ומועילות, מפתח חשיבה ביקורתית ובעיקר, מטפח את היכולת לשיתוף פעולה והתשוקה לתרום לאחרים.
היות ובתי הספר לא התפתחו לכיוון הזה ברובם, נשאר רק שהאדם יבחר בעצמו להשתחרר מהכבלים של תפיסת עולמו וההשפעות עליו. כך הוא יהיה חופשי יותר, יגשים את המיטב שבו וידאג להשתמש בכוח החופש לטובת הכלל.
חג חירות שמח,
אנאבלה
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
