הכנתי לליה, בת שנתיים, אוכל מזין וטעים. לא טעים כמו האוכל של סבתא יפה, אבל טעים מספיק לפי כל אמות המידה של המטבח האשכנזי.
ליה כבר גילתה את מקום העוגיות בבית (פתי בר מכוסמין מלא, אבל בכל זאת, עוגייה) וביקשה אחת ממש לפני הארוחה.
אמרתי לה: “אפשר לקבל עוגייה אחרי האוכל”.
כדרכם של בני השנתיים היא “ביקשה” שוב ושוב, בכל קול אפשרי “עוגייה”. לא נגעה באורז, בחומוס ובדג, וכשהבינה שזה לא הולך לקרות עברה למחאה רצינית יותר: בכי.
לא אמרתי דבר, כי הסברתי פעם אחת שאי אפשר עכשיו ואפשר אחר כך. רק הסתכלתי עליה בהבנה (את רוצה אבל אי אפשר), אמרתי “אהה”, או “את עצובה שאי אפשר”. זה נמשך הרבה זמן. היא הלכה לישון בלי לאכול. לא איבדתי את הסבלנות מפני ש, כמו שאומר פתגם בספרדית: “השטן יודע הרבה בגלל שהוא שטן, אבל עוד יותר בגלל שהוא זקן”.
ממרום גילי, אני צופה באהבה ובהתרגשות בילדה מקסימה שלומדת בכל יום מי היא ואיך העולם. אני כל כך רוצה שיהיה לה טוב, שאני לא מפרה את סדרי העולם כדי להיענות לגחמות שלה.
“בא לי” זה לא ציווי, זו משאלה. לפעמים מתאים להיענות, ולפעמים לא.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
