מילה של סבתא אדלריאנית
ארוחה עם הנכדה.
הכנתי לליה, בת שנתיים, אוכל מזין וטעים. לא טעים כמו האוכל של סבתא יפה, אבל טעים מספיק לפי כל אמות המידה של המטבח האשכנזי.
ליה כבר גילתה את מקום העוגיות בבית (פתי בר מכוסמין מלא, אבל בכל זאת, עוגייה) וביקשה אחת ממש לפני הארוחה.
אמרתי לה: “אפשר לקבל עוגייה אחרי האוכל”.
כדרכם של בני השנתיים היא “ביקשה” שוב ושוב, בכל קול אפשרי “עוגייה”. לא נגעה באורז, בחומוס ובדג, וכשהבינה שזה לא הולך לקרות עברה למחאה רצינית יותר: בכי.
לא אמרתי דבר, כי הסברתי פעם אחת שאי אפשר עכשיו ואפשר אחר כך. רק הסתכלתי עליה בהבנה (את רוצה אבל אי אפשר), אמרתי “אהה”, או “את עצובה שאי אפשר”. זה נמשך הרבה זמן. היא הלכה לישון בלי לאכול. לא איבדתי את הסבלנות מפני ש, כמו שאומר פתגם בספרדית: “השטן יודע הרבה בגלל שהוא שטן, אבל עוד יותר בגלל שהוא זקן”.
מה אני יודעת?
- שבחיים יש הרבה מצבים (הרוב) שבהם הדברים לא מסתדרים כפי שרצינו. כדי לחיות טוב ולהיות מאושרים עלינו לקבל את זה כעובדה. לא להיות כל כך מופתעים או אומללים כשזה קורה, להכיר ולהוקיר את מה שמתאפשר כי זה לא מובן מאליו, כי זו לא זכות ולא זכאות אלא מתנה מיוחדת.
בגלל שאני רוצה שנכדתי תהיה מאושרת, אני לא נותנת לה את מה שבא לה כגחמה רגעית אלא עוזרת לה לפתח את הסיבולת לקבל שלא כל מה שהיא רוצה היא תקבל, מסיבות הגיוניות, במקרה הזה בניית הרגלים, הזנה ובריאות.
- בכי זה לא נשק ביולוגי. זה לא מסוכן, זה לא נורא. בכי הוא
- ביטוי של אי שביעות רצון, של חוסר אימון לקבל “לא”, לכן לא התרשמתי כל כך. הייתי שם, חיבקתי, ניחמתי, אבל לא ויתרתי.
- ויתור היה מביא להקלה רגעית ולתוצאות הרסניות בעתיד. עמידה בגבולות הנחוצים מביא לסבל באופן מידי (לא היה כיף בכלל, לשתינו) אבל מחזק את היסודות של חיים מאושרים: קבלה של המציאות, משמעת עצמית ויכולת לדחות סיפוקים.
- זה שאני סבתא לא אומר שיש לי רשות לפנק את נכדתי עד בלי די, ולקלקל. זה מומלץ אם רואים את הנכדים פעם בחודש.
- אם, כמו כל חבריי, אנחנו חלק מצוות התמיכה של המשפחה הצעירה, יש לנו גם תפקיד חינוכי.
- אם לא נשים גבולות עכשיו, כשנרצה לשים אותם זה ייחשב מצד הילדים כהרעת תנאים והם יעדיפו לא לבוא אלינו.
ממרום גילי, אני צופה באהבה ובהתרגשות בילדה מקסימה שלומדת בכל יום מי היא ואיך העולם. אני כל כך רוצה שיהיה לה טוב, שאני לא מפרה את סדרי העולם כדי להיענות לגחמות שלה.
“בא לי” זה לא ציווי, זו משאלה. לפעמים מתאים להיענות, ולפעמים לא.
