- פעם, לפני הרבה שנים, הסעתי מטופלת לרכבת בסוף הטיפול.
היא הייתה חיילת, היה מבול. היא הייתה חייבת להגיע לבסיס בזמן.
באותה תקופה עדיין קיבלתי הדרכה בגישה פסיכודינמית, בהמשך ללימודי התואר השני.
ארבעה מפגשי ההדרכה הבאים שלי הוקדשו לבירור ההתערבות הזאת, הבלתי מתקבלת על הדעת, ועבודה עליי: חוסר משמעת, חוסר גבולות ומה לא.
לאחר כחודש (וזה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת), התחלתי לקבל הדרכה מד”ר זיווית אברמסון, שהפכה להיות ההכשרה הפרטית שלי לפסיכותרפיה אדלריאנית.
התחלתי בווידוי מבויש על ההתערבות הסוררת שלי.
היא אמרה לי: “טוב עשית”.
הגעתי הביתה.
הגעתי לגישה שמתכתבת עם תפיסת העולם שלי לגבי טיפול. על פי גישה זו, מה שעשיתי (מעשה יוצא דופן שהיה נחוץ) נחשב חלק מהקשר והמעשה הטיפולי.
מאז הכרתי עוד “מורדים” בקונבנציות:
- אירווין יאלום
- ג’ון בדרשאו
- מריה נמט
- אברהם מסלו
ואחרים,
שהרגישו שהשיטות שלמדו לא עזרו להם או למטופלים שלהם.
לא מזמן הכרתי עוד אחד כשראיתי בנטפליקס את סרטו של ג’ונה היל:
התגובה של הממסד למחדשים ומחדשות היא גיחוך וזלזול. אחר כך, כשנראה שזה מצליח: מלחמה.
הקהל לעומת זאת, מרגיש את מה שאני הרגשתי כשבאתי לראשונה לזיווית:
זה עובד,
וזה נעים.
אני מרגישה שהסרט “סטאטס” הוא בשורה לפונים לטיפול. יש כל מיני סוגים. כזה אני רוצה.
ככה נשות ואנשי טיפול אדלריאניים עובדים: טיפול בו המטפלת אקטיבית, מסבירה, מאתגרת ותומכת בו זמנית.
במקרה של המטופלת שלי החיילת, מה שעשיתי הייתה הפגנה של תחושה חברתית (אכפתיות ואמפתיה) כלפיה.
רק מי שזכה לתחושה החברתית של אדם אחר יכול להרגיש שייך, מוערך וראוי.
ומי שמרגיש שייך רוצה ויכול להפגין תחושה חברתית כלפי אחרים, וכך ליצור ולשמר מערכות יחסים מיטיבות.
בסוף הטיפול המטופלת זכרה היטב את אותה מחווה, וסיפרה לי איך היא שינתה את חייה.
