כמו עונות השנה, גם החיים מתנהלים במחזורים. סופי השבוע הם הזמן למנוחה, להנאה ולטעינה. מפגשים משמעותיים, בילויים וטבע, כדי לחזור לשבוע של עשייה עם כוחות מחודשים.
גם בכל יום יש שלושה חלקים שנעים במחזוריות:
שלושת המרכיבים האלה חיוניים לחיים בריאים ומשמעותיים (ניתן לקרוא עוד על כך בפוסט קודם שלי “למה חשוב לקום בבוקר”).
החופש הגדול, כשמו, הוא הפסקה גדולה. גדולה מדי. כשמשוחררים לגמרי מחובות ולוחות זמנים אפשר להירגע, לנוח וליהנות, אבל אפשר להתמכר לפסיביות שהיא נוחה מאוד אך מחלישה ומנוונת. כך, במקום לאסוף כוחות להמשך הדרך, מגיעים לתחילת שנת הלימודים עם תחושה נוראית של עוול והרעת תנאים.
גם חופש, כדי שיהיה משמעותי, מצריך עבודה. באיזי, אבל לא בניוטרל.
מה לעשות?
מסגרת:
תכנון:
תכננו את כל החופש לפי שבועות. אפשר לבחור נושא לכל שבוע, או מטרה.
התכנון צריך לכלול:
בקרה:
כשילדים פסיביים זה מחליש אותם, כן, גם אם זה רק במשך חופשת הקיץ. במקום לחזור עם כוחות מחודשים הם חוזרים עם כוחות מדוללים.
איך מתחילים בתכלס?
מציעה לכם לבחור דבר אחד להתחיל בו, ולהתקדם צעד צעד להפיכת החופשה לחגיגה של סוף שנת למידה ואיסוף כוחות לקראת השנה הבאה.
חופשה נעימה ובטוחה
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
