בשנת הלימודים השלישית בבית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר יש קורס מתקדם בשם “הדרכה חיה”. בכל שבוע, אחת הסטודנטיות מביאה מטופל/ת מהקליניקה שלה למפגש שמתקיים מאחורי מראה חד כיוונית, ואני מדריכה אותה בלייב. לאחר המפגש הטיפולי המטופל מוזמן להיכנס לחדר הלימוד ולקבל עידוד מהמשתתפות. בסוף אני מנסחת עבורו ועבור המטפלת שלה מסר טיפולי.
מסר טיפולי, טכניקה המוכרת גם בשם קונפרונטציה אמפטית, הוא אירוע דרמטי בטיפול. זו אמירה מאתגרת, שנאמרת בצורה אמפטית, תומכת ומעצימה שמסבירה מה באישיות או בהתנהלות של המטופל/ת מאפשר או גורם למצב הלא רצוי בחייו/ה ומה כדאי לשנות.
פעם אחת הגיעה בחורה צעירה בתהליך התמחות, שחושבת שאינה מבצעת את עבודתה מספיק טוב ופוחדת שיפטרו אותה בכל רגע. מהדוגמאות שסיפרה היה נראה, שהטעויות שהיא עושה הן סבירות לאדם בתחילת הדרך המקצועית, ושהיא משתפרת.
במסגרת המסר הטיפולי רציתי לשקף לה איך נבנה ניסיון, וסיפרתי לה את הסיפור הבא:
“כשביתי הבכורה קיבלה רישיון נהיגה הגיע אלינו הביתה מתנדב מעמותת אור ירוק.
השאלה הראשונה שהמדריך שאל הייתה: מה משותף לכל תאונה? יש לכם מושג?
התשובה היא: מרכיב של הפתעה.
ואז הוא שאל את הנהגת הצעירה: “הרכב שנוסע לפנייך מאותת, יורד לשוליים ונעצר. מה הדבר הבא שיקרה?”
כל נהג/ת מנוסה יודע/ת את התשובה: דלת תיפתח.
לתדהמתי ביתי לא ידעה את זה. זה נלמד מניסיון או מהוראה.
הסיפור הזה עודד את המטופלת והמחיש לה את תהליך הלמידה.
אמרתי לה שכמורה ומדריכה, אין לי בעיה עם טעויות של מתמחות. יש לי בעיה גדולה עם חוסר מוכנות לקבל אחריות על הטעויות, ועם חוסר פתיחות ללמידה. לא מחפשת שלמות, אלא שיפור.
אבל יש עוד סיפור בתוך הסיפור…
לאחר שהמטופלת הלכה, וניתחנו את השיחה הטיפולית, אמרתי לכיתה שהיה כשל אמפטי במסר הטיפולי.
כשל אמפטי קורה כשהמטפל/ת עושה משהו לא מתאים, שעלול להעליב או לפגוע במטופל/ת. כשלים כאלה קוראים לעתים מפני שאין לדעת מה יפורש כפגיעה. חשוב לזהות אותם ולעבד אותם.
אפילו טיפול אינו מערכת יחסים מושלמת, ושיחה על רגעים אלה חשובה מאוד. כשלים גדולים עלולים להיות טריגר לעזיבת טיפול.
הכשל שלי היה במטפורה שבחרתי, כדי להמחיש “התמחות”, מפני שהמטופלת הזאת לא יכולה לנהוג מסיבה בריאותית, והסיפור עלול לעורר צער או אף רגשי נחיתות.
חלק מהסטודנטיות, ברצון לעודד אותי, אמרו שאני מגזימה בביקורת העצמית שלי. זה אכן מעודד לחשוב שהסיכוי שעשיתי נזק קטן מאוד.
ועדיין, יש פה מקום לשיפור. במקרה כזה אפשר להשתמש באותה מטאפורה, בלי הסיפור של קבלת הרישיון. למשל, כך
“את יודעת מה משותף לכל תאונה?
התשובה היא: מרכיב של הפתעה.
אם רכב נוסע לפני הרכב בו את נוסעת ועוצר פתאום לצד הדרך, מה הדבר הבא שיקרה?”
פרפקציוניזם זה הרבה פעמים אובססיה לשיפור אין סופי של פרטים קטנים, שאינם תורמים דבר משמעותי לאחר. זה עיסוק של אדם בעצמו.
מצוינות, לעומת זאת, היא שאיפה לשיפור ושכלול כדי לשרת יותר טוב את האחר או את המטרה.
בשאיפה למצוינות אין צורך להתעסק בביקורת עצמית מופרזת (שגם היא לא תורמת דבר לאחר) אלא להתבונן, ללמוד, ולשפר לפעם הבאה. כך נוצר Best practice ומומחיות.
לסיום:
ואולי יעניין אותך גם
מידע על כיתת האומן של ד”ר שקד –
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
