לפי הגישה האדלריאנית, יש רק דרך אחת לדעת מה אדם רוצה:
להסתכל מה הוא עושה.
“זה פשטני”, אומרים המבקרים, “אנחנו יצורים מורכבים, אמביוולנטיים, המציאות מורכבת”.
העניין הוא שמספיק להגיד על משהו “זה מורכב” כדי להוסיף לו ממד של עומק ומסתורין, ובו זמנית לחסום חשיבה יצירתית… כי זה מורכב.
אם מישהו שמשתף בדילמה עונה: “זה מורכב” כשהמקשיב/ה מנסה להצביע על אפשרות, נשאר למקשיב/ה רק להנהן בהבנה ולומר בכובד ראש: אני מבין/ה.
אולי זה לא מורכב כל כך אלא רק קשה?
כמעט בכל רגע יש לנו יותר מרצון אחד:
- ללכת לישון ולראות סדרה
- לחנך ולהקל
- לעבוד ולהיות עם המשפחה
- לעשות הרבה אבל בנחת
- להשיג הרבה אבל בקלות
הצרכים והרצונות רבים, אבל המציאות היא מוגבלת:
אי אפשר להיות בשני מקומות בו זמנית.
אי אפשר לבחור בחירות סותרות בו זמנית.
הנפש יכולה לחיות עם רצונות ורגשות רבים וסותרים.
אבל במציאות, אפשר להגשים או לבטא בכל פעם רק אחד מהם ולכן צריך לבחור.
אז אני מתקנת את האמירה הנחרצת הראשונה.
יש רק דרך אחת לדעת מה אדם רצה יותר: להסתכל על מה שהוא עושה.
אז מה קשה?
לוותר על האופציה האחרת (שעות שינה/התענגות על סדרה)
והרבה יותר קשה…
לאהוב ולהעריך את עצמנו גם אם הבחירה שלנו הייתה בניגוד להיגיון ו/או לתחושה החברתית.
אבל, על ידי הוספת “מורכבות…” קל יותר לאהוב ולהעריך את עצמנו למרות שבחרנו בחירות חסרות היגיון או חסרות התחשבות:
“רציתי ללכת לישון אבל לא יכולתי להתנתק מהסדרה, זה היה חזק ממני”. זה באדלריאנית: רציתי גם לישון וגם להמשיך לצפות בסדרה ובחרתי לצפות.
דרייקורס נהג לומר: “אל תגיד אני מודע, תגיד אני מודה“.
עשיתי מה שרציתי, אני בחרתי, הייתה לזה תוצאה, אני משלמ/ת את מחיר הבחירה- כמו גדול/ה.
למה כדאי לאמץ את הגישה הזאת, למרות כובד האחריות שהיא מניחה על כתפנו?
- כדי להרגיש שייכות וערך
- כדי להרגיש שלמות עצמית
- כדי לחיות חיים אותנטיים, (ללא ההונאה העצמית, שאני יותר טובה מהמעשים שלי)
- כדי ללמוד מבחירות פחות טובות ולהתפתח, במקום להצדיק אותן
- כדי להיות טובה יותר לאחרים