בני אדם מתפתים כל שנה להבטיח לעצמם הבטחות לשנה החדשה, וזאת לאחר חשבון נפש קצר בו הגיעו למסקנה שמשהו בחיים שלהם לא מתגשם כפי שהיו רוצים (זוגיות, הורות, כסף, קריירה, בריאות או הכל ביחד).
זה תמיד מזכיר לי את האישה שביקשה מבעלה העשיר כמתנה ליום הולדתה – חלקת קבר מפוארת. שנה לאחר מכן היא ביקשה ממנו תכשיט יקר. אך בעלה לא קנה לה אותו. לשאלת מכריו המופתעים ענה הבעל: היא עוד לא השתמשה במתנה מהשנה שעברה!
האם “השתמשנו” בהבטחות מהשנה שעברה? מדוע, אם אנו באמת מתכוונים, באמת מאמינים שזה הכי חשוב, ההבטחות נבלעות בשגרת יומנו העמוסה?
התשובה לשאלה זו מורכבת ואתייחס כאן למספר נקודות:
א. כוח ההישרדות לעומת כוח ההתפתחות
מה שאנו עושים מוכר לנו ובטוח. כל שינוי מערער את הסטאטוס קוו (איזון) ונתפס על ידינו כאיום. כדי להימנע מסכנת הלא מוכר, מתעורר מחסום מפני שינוי הלובש צורה של משפטים מהסוג של:
“אני לא אצליח”,
“אין לי משאבים”,
“אין לי כוח”,
“מחר”,
“המצב קשה”
וכו’. משפטים אלה כל כך משכנעים עד כי אנו מתייאשים מלפעול ונשארים באזור ה”נוחות” המוכר והבטוח.
ב. הבטחות שנובעות ממה ש”נכון” ולא ממה שאני באמת רוצה
לפעמים אנו רוצים להשתנות כדי לרצות מוסכמות ואנשים אחרים. אנו משלמים מס שפתיים “בטח, זה נורא חשוב” אבל נמנעים מלפעול בכיוון, עם סוללת תירוצים “ענייניים”. היות ואנו לא מודעים לכך שאיננו מתכוונים באמת, אי הפעולה מפחיתה את ההערכה העצמית שלנו ויוצרת רגשות אשם.
ג. כוח ההרגל
מה שאנו עושים הוא תוצאה של אימון רב שנים. זו ברירת המחדל. נדרשים המון אנרגיה וזמן להפוך משהו חדש לרמת אוטומט.
ד. חוסר תמיכה
זה לא בגלל שחסרים לנו אנשים, אלא שבתפיסת עולם שבה מעריכים עצמאות ואינדיבידואליזם, חלק גדול מאיתנו מרגישים שפניה לעזרה היא סימן שאנו לא מספיק טובים, או חלשים, ויש החווים בקשה לתמיכה ועזרה, כהשפלה.
ה. הגבלת האנרגיה
האנרגיה שלנו מוגבלת. לפעמים אנו מצפים ליותר מדי מעצמנו, נכשלים וחווים ייאוש ומכאן ויתור.
ו. חוסר הערכה לעשייה חלקית או להתקדמות חלקית
הכל או לא כלום. הרבה אנשים יעדיפו לא לעשות כלום על עשייה חלקית.
אי אפשר לפעול כל שנה באותו אופן, ולצפות שיקרה משהו שונה…
אני מזמינה אותנו להוות דוגמא למטופלינו, ילדינו ומכרינו לכל אלה על ידי כך שאנו שנמשיך להתאמן כל הזמן, יחד עם קבלה והוקרה על הדרך שכבר עשינו.
שלכם,
אנאבלה
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
