אנחנו נבלה את כמות השעות (זמן חיים) הרב ביותר בעבודה. המילה עבודה מחוברת לעתים למילים עם יחסי ציבור פחות טובים בעידן “כל האפשרויות פתוחות”: חובה, משמעת, כורח…
אבל, העבודה היא למעשה החלק המרכזי של היצרנות שלנו, וההיפך מיצרנות זה סטגנציה, תקיעות.
קונפוציוס אמר שמי שמוצא עבודה שהוא אוהב לא צריך לעבוד יום בחייו. איך עושים את זה?
בעיניי יש שני מניעים עיקריים לבחירת עבודת חיינו: תשוקה ופצע.
תשוקה קשורה למה שיש לנו רצון טבעי לעשות, וכשאנחנו עושים את זה, אנחנו שוכחים מעצמנו ולא נשים לב שהזמן עובר. בזמן כתיבת הדוקטורט שלי נעזרתי בתוכנה לניתוח תמות במחקר איכותני. כל חצי שעה היא שמרה את העבודה באופן אוטומטי. היא לא עשתה את זה בשקט, אלא השוויצה בהתראה. המסר היה די פולני. משהו כמו: “היות ו(שוב) לא שמרת את עבודתך בחצי שעה האחרונה, אני נאלצת לעשות את זה במקומך”. בכל פעם מחדש הופתעתי. כבר עברה חצי שעה? זה הרגיש לי כמו שתי דקות. לתופעה הזאת קוראים היום “זרימה”.
תשוקה היא אנרגיה שנובעת מהעדפה, נטייה, היא מטעינה את הרצון בכוח. ככל שתשוקה עזה יותר, כך אדם יהיה “חייב” לממש אותה. קולגה ספרה לי שלמדה תיאטרון אצל מורה אגדית שהייתה שואלת את המועמדים בראיון הקבלה מדוע הם רוצים ללמוד משחק. ברבות השנים מסתבר שהייתה מקבלת רק את אלה שענו: “כי אני לא יכול/ה לעשות דבר אחר”.
המניע השני הוא פצע. משהו שהיה קשה מאוד או חסר בילדות, שהוציא אותנו למסע של חיפוש, של ריפוי, של תיקון, והפך להיות ייעוד.
המומחיות שלי בעידוד נולדה מתוך הפגיעה של ביקורת נוקבת. הספר של אורניה ינאי “לכל אדם יש שביל” מרחיב ומעמיק את ההבנה של מוטיבציה זו בבחירה מקצועית. הפצע מכוון אותנו גם לשינוי שנרצה לראות בעולם, וגם לאוכלוסייה שנרצה לשרת.
יש עוד ממד חשוב בבחירת מקצוע והוא – כישרון ויכולות, מולדים ונרכשים. אנחנו נרגיש טוב במקום בו נחווה מסוגלות.
בעבודה עם לקוחות שמחפשים את ביתם המקצועי אני חוקרת את התשוקה, הפצע והיכולת. לרוב הם קשורים זה בזה.
הפחד הגדול ביותר שלי הוא החמצה, וזה מעורר בי תשוקה עזה להגשמה. היכולות התפתחו מתוך הרצון להיות אפקטיבית בייעוד שלי.
אני מדמה את עולם התעסוקה כאטלס עם יבשות, מדינות, ערים, שכונות, רחובות ובתים. אני מבררת קודם כל באיזו יבשה רוצים לגור: היבשה של המדעים, של האומנות, של הרפואה, של מדעי החברה. אז אפשר לחפש מדינה: מקצוע ספציפי בתוך היבשת, שדורש הכשרה מקיפה ומעמיקה. לאחר מכן צריך לבחור עיר, למקד מה אני רוצה לעשות, איך ועבור מי. אם הגענו לשכונה שנעים לנו לחיות בה, אנחנו נרגיש סיפוק, נחכה בציפייה לתחילת השבוע ולא רק לסופו, קרוב לוודאי שנתוגמל טוב, ונתרום את המיטב לאנושות.
כשאלפרד אדלר היה בן ארבע הוא מצא את אחיו הצעיר רודולף, מת במיטה שחלקו. שנה לאחר מכן, הוא עצמו חלה בדלקת ריאות קשה, נשקפה סכנה ממשית לחייו. אדלר החליט שכשיגדל יהיה רופא על מנת להיות מצויד היטב במאבק מול המוות האורב בפתח.
בספר ‘אדלר כפי שאנחנו זוכרים אותו’ מספר אחד מידידיו, שהכיר את סיפור בחירת הייעוד המקצועי אמר לו “האם הצלחת להביס את המוות?” אדלר ענה: “לא, נכשלתי”. ואז הוסיף, “…אבל בדרך גיליתי את הפסיכולוגיה האינדיווידואלית, ואני חושב שזה היה שווה”.
רק כשסיימתי את הספר שלי, לאחר שלושה תארים, עשרות השתלמויות, עשרות שנות טיפול והדרכה, הבנתי שהכל, כל מה שעשיתי כל החיים, היה ניסיון לרפא את ההימנעות של אימי.
אימי היא אישה מוכשרת בצורה יוצאת דופן שחלתה כשהייתי קטנה בדיכאון קליני. נכשלתי, כמובן, אבל בדרך גיליתי את דרכי לעזור לנמנעים שיכלו לבחור אחרת.
כמו רבים אחרים, הקדשתי את חיי להיות ההיפך מהוריי. לשם כך הפכתי להיות אקטיבית בצורה מוגזמת.
אם כך… מה הפצע של ביתי? הרי הייתה לה אימא מתפקדת ואוהבת (מה עוד אפשר לרצות ?) מסתבר, שהפצע של ילדים שגדלו במשפחות “טובות” הוא הרבה פעמים חרדה שיקרה משהו רע. (על זה נאמר הורות it’s a no win situation).
נועה בכורתי למדה רפואה סינית, רפואה הוליסטית שעוסקת במניעה ובריפוי באמצעות איזון. “איכשהו” היא התחילה להתמחות באורתופדיה וכאב, מה שהביא אותה להבין את התפקיד של הסטרס ביצירת מצבי כאב, בעודה מחפשת את התשובה כיצד ליצור שינוי משמעותי ברמות המתח של מטופליה היא נחשפה לטיפול באמצעות טכנולוגיית ביו פידבק חדשנית שמוכיחה בזמן אמת שניתן לשנות את המדדים הפיזיולוגיים שלנו- מאימה לקחה את הלמדנות, וחיפשה תשובה לסטרס (לא מיינדפולנס, כי קשה לרובנו להגיע לזה).
הרווח של הבחירה שלי מי להיות ומה לעשות היא עצומה. מחיר הוא לא פעם סטרס. גם נועה מקדישה את חייה לרפא את אימא שלה- והיא מצליחה.
בקרוב נקיים הרצאה משותפת ביתי ואני, על סטרס, אקטיביות ומה שביניהם!
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
