אולי הרגשת לאחרונה (או חברה) עצב / חרדה / סטרס / יאוש / חוסר משמעות / “סתם” לא טוב…
אולי עצרת ואמרת “די! אני רוצה להרגיש טוב, לחיות טוב”.
הגעת לטיפול, מרחב פרטי וסודי שכולו בשבילך:
להבין אותך, לתמוך בך, לעזור לך לשנות את ההיבטים הלא רצויים בחייך ולקבל את אלה שלא ניתן לשנות.
זה עזר. נרגעת, חזרת לחייך עם תובנות ועם כוחות מחודשים.
כן, אבל…
סבל גדול בא עם אחריות גדולה – מדי
הקושי, העומס והכאב שהרגשת אינם פרטיים שלך, הם נובעים ממבנים חברתיים ותרבותיים שמוטים לרעתך.
דוגמאות? בבקשה (נכון, לא תמיד)
כאשת טיפול אדלריאנית אני מאמינה שבריאות נפשית זו לא משימה אישית, אלא חברתית.
פרט למקרה של מחלות אורגניות, המקור לרוב ההפרעות הנפשיות הוא חברתי/תרבותי.
הרבה מקשייך ותחושותייך הרעות אינן תוצאה של חולשה או כשל אישיים,
אלא של פרדיגמות חברתיות שמקטינות אותך ואת האפשרויות שלך.
ריפוי, תיקון וצמיחה אישיים חייבים להיות מנותבים לשינוי חברתי לקראת יותר שוויון, צדק וחופש.
בעיניי, טיפול צריך להתייחס למקור הבעיות. עליו לתרום לפיתוח מודעות ביקורתית, היכולת לראות ולחשוף את האידיאולוגיות שעומדות מאחורי מה שנחשב “הסדר הטבעי של הדברים”.
אלה למעשה “אמונות מוטות בכוונה על מנת לתמוך באינטרסים של קבוצה רבת עוצמה בתחפושת של קידום האינטרסים של כלל” ((Brookfield, 2005, p. 41
רק אחרי זה אפשר לדבר על האחריות האישית: לחזק את הנפש ואת הרוח, וללמוד לפעול בצורה אפקטיבית במסגרת המגבלות (ואז לפרוץ אותם).
אפשר לוותר על עודף האחריות שלקחת על עצמך, כי כך חונכת.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
