ארווין יאלום הוא איש טיפול וסופר. אני מוקירה ומעריצה אותו. למדתי ממנו המון. כמה מספריו מורכבים מאוסף סיפורים טיפוליים שלו, הבולטים ביניהם הם “תליין האהבה” ו”אימא ומשמעות החיים”.
בתקופת הקורונה חזרתי לעיין בספרו “כולנו בני חלוף”, בו יש אוסף של מפגשים טיפוליים חד פעמיים, ועלה בדעתי רעיון. אולי… הוא מקבל היום למפגש חד פעמי בזום. קבעתי איתו פגישה, שהתקיימה במרץ 2021.
כבר כמה שנים אני מקבלת רק למפגשים חד פעמיים. אני לא קוראת למפגש כזה טיפול, אלא ייעוץ ממוקד. הרבה פעמים, האפקט של מפגש כזה הוא טיפולי, לעתים מרפא.
מפגש ממוקד מתאים למי שיש נושא ספציפי שרוצה לברר.
יאלום הוא מטפל אקזיסטנציאליסטי, ולכן בחרתי להביא בפניו סוגייה קיומית, משהו במהות שלי שרציתי לשמוע עליו את דעתו.
הנושא שמעסיק אותי הוא עודף תשוקה, אנרגיה ועשייה. רציתי לדבר איתו על הדחף הזה לעשות המון דברים כל הזמן. על חוסר היכולת שלי, וגם חוסר הרצון, לשבת בשקט.
מה שהעסיק את יאלום כל חייו הוא הפחד מפני המוות, ולאורך השנים הבין שפחד ממוות קשור להחמצה. המפגש שלי עם החמצה של כל כך הרבה חיים הביא אותי לעסוק בנושא הזה ולהפוך למומחית הן לתופעת ההימנעות והן לאומנות ההגשמה.
כשקראתי את ספריו של יאלום לאורך השנים, שאלתי את עצמי האם מי שפוגש אותו מקווה או פוחד שיכתוב עליו. או גם וגם. בדרכי הפרקטית, פתרתי את זה בהחלטה שאני אכתוב על הפגישה שלנו.
מתחילת הפגישה הרגשתי כמה חשוב לו להבין אותי ולתרום לי. כפי שהוא עצמו כתב באחד הספרים, אחד המרכיבים הטיפוליים הוא התחושה של המטופל, שהמטפל/ת רוצה מאוד לעזור.
למרות שלבקשתו שלחתי מראש את הנושא והעליתי אותו בתחילת הפגישה, השיחה לא עסקה בו כלל, והלכה לכיוונים אחרים, ועסקה בנושאים שהרגשתי שהם כבר מעובדים או מטופלים.
אבל לקראת הסוף, נזכרתי שהכנתי חלום.
“אני לוקחת ילדה מאוד קטנה, אולי ליה (נכדתי), אבל לא בטוח, לאירוע מאוד מאוד גדול בחוץ לארץ. אני כבר שם איתה, ונכנסת לחנות לקנות סרט כדי לקשור אותו לבלון, שיהיה לנו סימן שאם היא תלך לאיבוד היא תוכל להסתכל למעלה ולראות את הבלון…
הילדה לרגע נעלמת ונכנסת לבית שבו גם ההורים שלי גרו, וחוזרת. ויש התפעלות גדולה שהלכה לקחת משהו וחזרה. ואז לא ברור אם היא סגרה את הדלת או לא, ולא ברור אם אני יכולה להתקשר להורים שיבדקו אם הדלת סגורה או לא”.
אירוו, כמו שביקש שאקרא לו, שאל אם הדלת אל ההורים עדיין פתוחה.
ואז קרה הקסם: הוא אמר לי, וזו המתנה של המפגש הזה לכולנו
“בסוף החיים, הילדים (שגדלו) צריכים לדעת שההורים שלהם גאים בהם, וההורים צריכים לדעת שהילדים שלהם מודים להם”.
המעגל נסגר. שבועיים לאחר מכן, אבי נפטר.
מומחית בינלאומית לפסיכולוגיה אדלריאנית, מכשירה ומדריכה בכירה למטפלים, ומדריכה הורים לגידול ילדים עם ביטחון עצמי, אומץ, אופטימיות ואקטיביות.
בעלת ניסיון של מעל 30 שנה עם אלפי משפחות בארץ ובעולם.
ספרה “לקפוץ למים, מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים” הפך לרב מכר וייצא לאור בעולם דובר הספרדית בשנת 2024.
את אדווה הכרתי לא מזמן- אבל בעידן אחר.
נפגשנו בבית של יעל (כן, הוא קיים), בו יעל מרום רוקמת חיבורים בין א.נשים, וחיבורים בין א.נשים לתפקיד ולמקום עבודה שחלמו עליו.
מיד נוצר בינינו קליק אישי וערכי, רקמנו תוכניות וחיבורים נוספים.
אורח בפודקאסט מצליח מאוד,
שהוא בעצמו בעל פודקאסט מצליח עוד יותר נשאל בסוף הפרק:
“מה שלוש העצות הטובות ביותר שלך למאזינים?” הראשונה הייתה: “לקרוא ספרים”*.
איזו עצה מדהימה! אפשר ליישם אותה בקלות…
אם מפסיקים להאזין לפודקאסטים.
יש מילה ממש מיוחדת באנגלית שאין לה תרגום מילולי לעברית והיא-Hindsight הפירוש של היינסייט הוא: הבנה של אירוע או של סיטואציה- בדיעבד. לפעמים מתבהר לנו דבר מה, וברגע שמבינים אותו נתפס כשקוף, מובן מאליו, פשוט ובנאלי,
שנוצרת הרגשה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה כל הזמן,
שזה היה אידיוטי לא לראות,
לא להבין את זה.
אבל אי אפשר היה לדעת או להבין את זה קודם.
השבוע ישב מולי זוג אחרי מריבה. הם יצאו כפי שבאו: כועסים, פגועים, ו(בטוחים ש)צודקים. לא הצלחתי לעזור להם לראות את חלקם בסיפור, לעורר אמפטיה כלפי השני או להתגמש. אז מה ההבדל בין רוטווילר לאימא (או מטפלת) פולנייה? הרוטווילר בסוף מרפה. אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני מאמינה שכל פגישה טיפולית צריכה ליצור תובנה ותנועה.
