פגישה עם ארווין יאלום

ארווין יאלום הוא איש טיפול וסופר. אני מוקירה ומעריצה אותו. למדתי ממנו המון. כמה מספריו מורכבים מאוסף סיפורים טיפוליים שלו, הבולטים ביניהם הם “תליין האהבה” ו”אימא ומשמעות החיים”.

בתקופת הקורונה חזרתי לעיין בספרו “כולנו בני חלוף”, בו יש אוסף של מפגשים טיפוליים חד פעמיים, ועלה בדעתי רעיון. אולי… הוא מקבל היום למפגש חד פעמי בזום. קבעתי איתו פגישה, שהתקיימה במרץ 2021.

כבר כמה שנים אני מקבלת רק למפגשים חד פעמיים. אני לא קוראת למפגש כזה טיפול, אלא ייעוץ ממוקד. הרבה פעמים, האפקט של מפגש כזה הוא טיפולי, לעתים מרפא.

מפגש ממוקד מתאים למי שיש נושא ספציפי שרוצה לברר.
יאלום הוא מטפל אקזיסטנציאליסטי, ולכן בחרתי להביא בפניו סוגייה קיומית, משהו במהות שלי שרציתי לשמוע עליו את דעתו.

הנושא שמעסיק אותי הוא עודף תשוקה, אנרגיה ועשייה. רציתי לדבר איתו על הדחף הזה לעשות המון דברים כל הזמן. על חוסר היכולת שלי, וגם חוסר הרצון, לשבת בשקט.

מה שהעסיק את יאלום כל חייו הוא הפחד מפני המוות, ולאורך השנים הבין שפחד ממוות קשור להחמצה. המפגש שלי עם החמצה של כל כך הרבה חיים הביא אותי לעסוק בנושא הזה ולהפוך למומחית הן לתופעת ההימנעות והן לאומנות ההגשמה.

כשקראתי את ספריו של יאלום לאורך השנים, שאלתי את עצמי האם מי שפוגש אותו מקווה או פוחד שיכתוב עליו. או גם וגם. בדרכי הפרקטית, פתרתי את זה בהחלטה שאני אכתוב על הפגישה שלנו.

מתחילת הפגישה הרגשתי כמה חשוב לו להבין אותי ולתרום לי. כפי שהוא עצמו כתב באחד הספרים, אחד המרכיבים הטיפוליים הוא התחושה של המטופל, שהמטפל/ת רוצה מאוד לעזור.
למרות שלבקשתו שלחתי מראש את הנושא והעליתי אותו בתחילת הפגישה, השיחה לא עסקה בו כלל, והלכה לכיוונים אחרים, ועסקה בנושאים שהרגשתי שהם כבר מעובדים או מטופלים.
אבל לקראת הסוף, נזכרתי שהכנתי חלום.
“אני לוקחת ילדה מאוד קטנה, אולי ליה (נכדתי), אבל לא בטוח, לאירוע מאוד מאוד גדול בחוץ לארץ. אני כבר שם איתה, ונכנסת לחנות לקנות סרט כדי לקשור אותו לבלון, שיהיה לנו סימן שאם היא תלך לאיבוד היא תוכל להסתכל למעלה ולראות את הבלון…
הילדה לרגע נעלמת ונכנסת לבית שבו גם ההורים שלי גרו, וחוזרת. ויש התפעלות גדולה שהלכה לקחת משהו וחזרה. ואז לא ברור אם היא סגרה את הדלת או לא, ולא ברור אם אני יכולה להתקשר להורים שיבדקו אם הדלת סגורה או לא”.

אירוו, כמו שביקש שאקרא לו, שאל אם הדלת אל ההורים עדיין פתוחה.
ואז קרה הקסם: הוא אמר לי, וזו המתנה של המפגש הזה לכולנו
“בסוף החיים, הילדים (שגדלו) צריכים לדעת שההורים שלהם גאים בהם, וההורים צריכים לדעת שהילדים שלהם מודים להם”.

המעגל נסגר. שבועיים לאחר מכן, אבי נפטר.