רשיון לגנוב

כמו לבדיחות, לעידודים אין זכויות יוצרים,
אפשר להשתמש בהם חופשי, ולהתאים אותם לאדם שלפנינו ולסיטואציה.

דוגמה:
פעם, לפני הרבה זמן, נכחתי בהדגמה טיפולית של מורתי ד”ר זיווית אברמסון.
ה”מטופל”, בן 32, הגיע לעזור ללמידה בקורס “הדגמת הטיפול וניתוחו” בבית הספר
לפסיכותרפיה שייסדתי במכון אדלר.

לשאלתה של זיווית בדבר ניסיונו התעסוקתי הוא ענה “לא יציב”, וניכרה מבוכה בפניו ובגופו.
“מה זאת אומרת?” שאלה זיווית
“עבדתי בחברת ניקיון, אחר כך כמתקין וילונות, עברתי להתקנת מזגנים, אחר כך עבדתי
קצת במוסך והיום אני מתקין דודי שמש” הוא ענה ושקע בתוך המושב.

זיווית הסתכלה עליו במבט של התפעלות ואמרה, בכנות מוחלטת, “את כל זה אתה יודע
לעשות?”

אני נותנת כאן את הקרדיט לד”ר אברמסון על “המצאת” העידוד המצוין הזה.
הוא אינו מטשטש את התחושה של האדם שהוא לא במקום שהוא רוצה להיות, אבל מתמקד בחיובי
ומשקף אותו בצורה מתוחכמת, עם שאלה במקום עם אמירה.

שאלה היא דרך המלך להשפעה, אבל זה נושא לפוסט אחר 

כשאני נתקלת בפונה שמתאר את ניסיונו התעסוקתי (או אחר) כקפיצות מדבר לדבר,
בלי תחושה של הישג ושל למידה, אני עשויה להגיב כמו שלמדתי מזיווית:
“את כל זה אתה יודע לעשות?”
אלא שבמקרה זה לא אגיד לפונה: פעם שמעתי את מורתי זיווית אברמסון אומרת לבחור במצב דומה
לשלך…
פשוט משתמשים בהם.

עוד עידוד כזה שלמדתי מצפייה בשיחת הדגמת טיפול של ד”ר קורט אדלר, (כן, הבן של
אלפרד אדלר!): 

במהלך השיחה הטיפולית המטופלת אמרה שהיא נמנעת מללכת למפגשים חברתיים כי היא פוחדת שיחשבו שהיא לא מספיק חכמה.
קורט אדלר עשה פרצוף תמים לגמרי של הפתעה (לא מוגזמת) ושאל בשקט, כאילו ואמר
זאת לעצמו, How come?

באמצעות הפרצוף המופתע קלות והשאלה הקצרה הוא העביר את המסר הבא: 

לא היה עולה על דעתי שאת או כל אדם אחר יכול לחשוב עלייך מחשבה כזאת. 

כך נתן אישור עדין וכנה לתבונה של המטופלת.

משתתפים ומשתתפות רושמות בקורס “להחזיר את האומץ” את העידודים שאני מפיקה. 

יש רשות ואף עידוד להשתמש בהם בכל זמן ועם כל אדם שזה עשוי להועיל לו או לה.

כשמלמדים אותם, יש חובה להכיר בזכויות יוצרים, אך כשמשתמשים בהם, יש רשות ואף הזמנה “לגנוב”