הינה העודף שלך
אולי הרגשת לאחרונה (או חברה) עצב / חרדה / סטרס / יאוש / חוסר משמעות / “סתם” לא טוב…
אולי עצרת ואמרת “די! אני רוצה להרגיש טוב, לחיות טוב”.
הגעת לטיפול, מרחב פרטי וסודי שכולו בשבילך:
להבין אותך, לתמוך בך, לעזור לך לשנות את ההיבטים הלא רצויים בחייך ולקבל את אלה שלא ניתן לשנות.
זה עזר. נרגעת, חזרת לחייך עם תובנות ועם כוחות מחודשים.
כן, אבל…
סבל גדול בא עם אחריות גדולה – מדי
הקושי, העומס והכאב שהרגשת אינם פרטיים שלך, הם נובעים ממבנים חברתיים ותרבותיים שמוטים לרעתך.
דוגמאות? בבקשה (נכון, לא תמיד)
- כדי להיות שווה עלייך להיות ולעשות הכל, קריירה, בית, הורות. את צריכה ליהנות מזה (החיוך שמרוח על פנייך מוכיח את זה) וגם להיות יותר רזה.
- נשיות זה רכות, אהבה, אכפתיות ונתינה. דאגה לעצמך והצבת גבולות מפחיתה מהערך שלך ויוצרת תחושת אשמה ובושה.
- גם אם יש לך פרטנר טוב, את עושה יותר. כדי לשמור על שלום בית או לא להתאכזב את מבקשת מעט מדי.
- הבעת רגשות זו חולשה ועדות לחוסר איזון נפשי. דרישה לשוויון זו התקרבנות.
- גם אם את יותר מוכשרת וחרוצה, יש סיכוי גדול שגבר יקבל את הקידום בעבודה.
כאשת טיפול אדלריאנית אני מאמינה שבריאות נפשית זו לא משימה אישית, אלא חברתית.
פרט למקרה של מחלות אורגניות, המקור לרוב ההפרעות הנפשיות הוא חברתי/תרבותי.
הרבה מקשייך ותחושותייך הרעות אינן תוצאה של חולשה או כשל אישיים,
אלא של פרדיגמות חברתיות שמקטינות אותך ואת האפשרויות שלך.
ריפוי, תיקון וצמיחה אישיים חייבים להיות מנותבים לשינוי חברתי לקראת יותר שוויון, צדק וחופש.
בעיניי, טיפול צריך להתייחס למקור הבעיות. עליו לתרום לפיתוח מודעות ביקורתית, היכולת לראות ולחשוף את האידיאולוגיות שעומדות מאחורי מה שנחשב “הסדר הטבעי של הדברים”.
אלה למעשה “אמונות מוטות בכוונה על מנת לתמוך באינטרסים של קבוצה רבת עוצמה בתחפושת של קידום האינטרסים של כלל” ((Brookfield, 2005, p. 41
רק אחרי זה אפשר לדבר על האחריות האישית: לחזק את הנפש ואת הרוח, וללמוד לפעול בצורה אפקטיבית במסגרת המגבלות (ואז לפרוץ אותם).
אפשר לוותר על עודף האחריות שלקחת על עצמך, כי כך חונכת.
